כבר כתבתי בעבר על הפער המוזר והמופלא בין אי יכולתי להרגיש מה שהאישה שאני מענג מרגישה, לבין היכולת שהתחדדה עם השנים להרגיש את הביטויים השונים של העונג שלה. אם הניסוח נשמע קצת מעורפל אנסה להגדיר זאת כך: אף על פי שכגבר לא אוכל כנראה אף פעם לחוות את חוויית העונג הנשית, הפנימית, למדתי לזהות את העונג הנשי כשאני נוגע ומענג אישה. כשביטאתי את הקונפליקט הזה באוזני מישהי לפני כמה שנים, היא ענתה לי: ואני הייתי מתה להבין איך זה להיות גבר ואיך זה מרגיש לחדור. איך זה מרגיש כשיש פין. כנראה שהסקרנות המינית ההדדית היא נחלת הרוב וזה גם חלק מהצופן הנפלא של המשיכה בין המינים.
אז הפעם אני רוצה לדבר על הווגינה, מהמקום שלי. כגבר שאין לו את האיבר המדהים הזה. ישנם דברים רבים שלמדתי על הווגינה. למדתי כמה היא עדינה, כמה היא רגישה, כמה היא מושפעת ממצבים פיזיים ורגשיים וכמה היא משפיעה בחזרה. למדתי כמה היא אוצר (של עונג ושל בריאה) וכמה היא אוצרת (מטענים רגשיים, נפשיים, זכרונות). ולמדתי שהיא מגלמת כמיהה למגע, לחיבור, להתמלאות, לשחרור ושיאים, וכמה היא מסוגלת (ביי פאר, הכי מעוררת התפעלות ביכולות שלה). ואני רוצה לחלוק איתכן את סיפורו של מפגש מיוחד שלי עם "האישה עם הקעקוע".
היא באה אליי שוב, נכנסת בחיבוק של איזה כיף להיות כאן עוד פעם. היא והקעקוע שלה שעשה לי חיוך מהרגע הראשון, בפעם הראשונה שנגעתי בה. אז הנה היא שוב כאן, ואחרי שיחה של השלמת פערים אנחנו עוברים בטבעיות לחדר העיסוי והבגדים נושרים מאליהם. כיף להתפשט בחופשיות. כשהיא נשכבת על המיטה אני מתחיל, אט אט, להכיר אותה מחדש.
להכיר את המוכר? הרי אני- כבר נגעתי בה, והיא – כבר חוותה את המגע שלי ו"התרגלה" אליו. אז אנחנו מכירים נכון? גם אם זה נכון, ה"הרגל" במגע לא הופך אותו למובן מאליו. אני ניגש אליה מהתחלה, מאפס, ועל אף שהיא בוטחת בי ברמה האישית, אני רוצה להרויח מחדש את שלוות הגוף, בטחון הנפש, ועוררות הווגינה שלה שמתחילה אט אט להתרגש, עוד בטרם נגעתי.
אחרי הקדמה ארוכה של סוגי מגע סטטי ודינמי, כשהיא בהקשבה מלאה לתחושות, אני מתחיל בעיסוי עם השמן החם. תחילה הגב, בתנועות ארוכות מעגליות. העור החלק מקבל אותי בחדווה, הידיים עוקבות אחרי המיתאר הנשי המתקמר שלה במורד הגב, במעלה הישבן, ובתנועה מעגלית חזרה עד הכתפיים והצוואר. סימנים ראשונים של עונג. ומשם לידיים, ולצדי הגוף, ושוב לישבן ומתחילה להיבנות אנרגיה טובה, חלקה זורם ומתערבב בגוף, חלקה מתחיל להצטבר באזורי העונג. אני מעסה את רגליה כעת והידיים מטפסות. דרך הקרסול, והשוק, בתנועות מעגליות ומתפתלות, אל מתחת לברך, ובמעלה הירך. שוב הישבן ושוב התנועה המעגלית חזור, והיא נפתחת. שפת הגוף אומרת לי בוא. ואנחנו בתוך דיאלוג, ואפשר לטפס לרמה הבאה.
אני מניח את היד. חופן ברכות. מחמם את שכבר התחמם. חולק חום הדדי. מקבל את רשותה ורצונה. הנשימות מתעדכנות למצב ריגוש. אני מתחיל לעסות בעדינות את היוני שלה מבחוץ. משיכות אצבעות המשרטטות את המיתאר החיצוני. סביב, מעל, דרך. רטיבות חלקלקה מזמינה את אצבעותיי לחדור. הדיאלוג מעמיק ואנחנו ממשיכים לטפס… לרמה הבאה.
היא שוכבת על הגב כעת, ואני מתמקד שוב בפלג הגוף העליון. הבטן מקבלת את תשומת הלב ברכות המתבקשת, והחזה שהמתין בסבלנות לתורו כששכבה על הבטן. וכשהידיים חוזרות ושבות אל הקימורים שיורדים מטה, מחכה לי שוב הרטיבות המצפה הזו. -לאן הלכת? -הנה אני חוזר.
אנחנו ממשיכים לטפס. הווגינה מזמינה אותי פנימה, אצבע ואחר כך שתיים מחליקות אל תוכה, לאט, לפי הנשימה. דיאלוג. היא נושמת אותי פנימה. כשאני בפנים, אני בהקשבה מלאה. בקצות האצבעות מצבור של חיישנים עצביים, ותשומת לבי נתונה גם לתחושות שמגיעות משם וגם לנשימה, לאנחות, לבניה המתמדת של עונג שהולך ומתגבר, ונסכר בסכר שעתיד להפרץ. ואפשר לטפס לרמה הבאה.
היא מדברת איתי בשפה קדמונית של צלילים נטולי מילה. אנחות. אנחות אמיתיות של עונג מיני זה משהו שיש בו יותר מהקול, יותר מהצליל. זה ביטוי של תחושות עמוקות, שאין להן מילים במילון. ואני מקשיב ומתרגם חזרה אנחה לנגיעה, כותב בתוכה בלי מילים את מה שהיא מלמדת אותי באנחותיה ובשריריה המתכווצים סביבי. גודש מוכר הולך ונבנה סביב אצבעותיי. הווגינה שלה מחבקת אותי חזק, כאילו לסחוט, ואז, תחילה בעדינות, הנביעה הזו ממעמקים מציפה את פי הסכר וקילוח ראשון, חם ומלווה באנחה גדולה זורם מתוכה. ועוד אחד חזק קצת יותר, ואני מתאים את עוצמת המגע לעוצמת ההתגעשות ואז באחת הכל נפתח, וסדרה פראית ואקסטטית של נתזים נשיים מרטיבים כמו היורה המבורך, ממלאים את החדר בביטוי של עונג.
ואני מכיר אותה כבר. את היכולת שלה להכיל עוד.
ואת התיאבון הבריא.
אחרי סדרת ליטופים "מנחיתים" היא כבר בציפיה לעוד סבב של כיווצים רטובים שפורצים החוצה מתוכה בסנכרון עם האנחות המתגברות. שוב ההתפרצות הנובעת. השפיכה. חמה, מרטיבה, מהממת.
ועדיין אפשר, כן, אפשר לטפס לרמה הבאה.
אני שואל אותה, והפעם במילים, מה אומר הגוף: עוד או די? ידה בידי, עין בעין, חיוך בחיוך. ברור שעוד, אתה מכיר אותי, כשאני נדלקת – לא יודעת שובע…
ואנחנו מטפסים לרמה הבאה. בתוך הריקוד הנפלא הזה של לגעת בה ולחוות אותה מתענגת מהמגע, אני מזהה לראשונה משהו חדש. כן, אחרי שעה ארוכה של לגעת באופן כל כך אינטימי, מגיעים לרובדים חדשים ולא מוכרים, ומכיוון שהדיאלוג כל כך מסונכרן בינינו כעת, אני שם לב שהווגינה שלה מלמדת אותי משהו חדש על העונג האישי שלה. תקשיב, תלמד. בלי מילים. רק תחושות. כל תפקידי הוא כעת להתמסר, לדייק את מנח האצבעות, את העוצמה, את האמירה השקטה שאני שם בשבילה, והיא באה. סדרה של תנועות שריריות שבאות מחוכמת קדם של הגוף שלה, מעבירה אותה אל מעבר לשיא הכי חזק שחווינו יחד. אורגזמה שלא אני עשיתי לה, אלא היא עשתה לעצמה, בעזרתי. כבר אמרתי, הווגינה יודעת הרבה… מסוגלת המון… אוצרת שפע.
לבסוף נוחתים. מסיימים בוואו של התפעלות…
יש זמן לתעופות ויש חשיבות גם להתקרקע ולחזור לאדמה בטוחה. האישה עם הקעקוע ואני מתחבקים, מתנתקים, חוזרים לענייני יומנו השונים, נמהלים בשגרה.
בפעם הבאה שאנחנו בקשר היא כותבת לי: "…התחושות ליוו אותי כמה ימים…"
ואני חושב לעצמי: לדיאלוגים מהווגינה יש גם הדהוד. ההד של העונג.