היא בת שלושים וחמש כשהיא נכנסת אליי לסטודיו. עוד לפני כן, בשיחת הטלפון היא מספרת לי שנתקלה בי בשיטוט לילי באינטרנט, כשקראה את הכתבה שהתפרסמה ב"את" מזמן. מספרת על נישואים קרים, תכליתיים, קרקע יציבה וכנפיים קצוצות. הם מה שנקרא "נשואים באושר" אבל ככותרת בלבד. למראית עין. ילדים קטנים וחמודים, בית גדול בשכונה יקרה, הרבה כסף נכנס, הרבה כסף יוצא. העסק דופק. אבל כשזה מגיע לאינטימיות, כלום לא דופק. אין ניצוץ, אין להבה, אין סקס ואין רגש.
להמשיך לקרוא שלושים וחמש מעלות בצלחיית פרא בחוץ, ליידי מאופקת בבית
היא לא מבינה איך זה קרה לה. שתי גירסאות מנוגדות באישה אחת. בחוץ היא דוברת מינית שוטפת. מפלרטטת עם גברים, מתנסה פה ושם באפיזודות קצרות, ויש שני גברים שנמצאים ברקע באופן קבוע, פעם בכמה חודשים עם אחד מהם… פגישה דיסקרטית, סקס משחרר, משוחרר, וחזרה לחיים הרגילים.
ויש את גירסת הבית, שם היא איתו כבר עשרים שנה, ונדמה שזה כבר מזמן קשר של "ברירת מחדל". לא רק שאין ניצוצות ופלירטוטים, לזה כבר לא מצפים אחרי עשרים שנה, אלא שהיא גם שמה לב שהיא לא יכולה לבוא אליו בטענות.
עבודה בעיניים
– אני הולך לכתוב עלייך. זה סיפור מסעיר.
– חופשי. כל עוד לא מזהים אותי… עכשיו בוא נעבור לעיסוי, אחרי שפרקתי את מה שעל הלב.
——-
היא טובה במה שהיא עושה. ככה יודעים כל מי שמכירים אותה. הרבה מכירים אותה. מקצוענית, יעילה, חותכת. אישה של תכלס. אל תבזבזו לה את הזמן, היא פה לתת עבודה. כשהיא עובדת היא עניינית ברמות קשות. כן, אפשר להתבדח איתה, אבל זה מרגיש לגמרי כמו לזרוק כדור טניס על קיר. זה חוזר, זה לא ממשיך הלאה. התבדחנו, צחקנו, הלאה, עבודה. מעטים יודעים עליה משהו ברמה האישית.
כולם יודעים שהיא וורקוהולית.