פסח – חג החירות, חג האביב, זמן של התחדשות ויציאה לחופשי. זמן טוב גם לכתוב כמה מילים על הקשר בין חרות והגשמה עצמית, וכמובן שגם נגיע למיניות וארוטיקה.
המון אנשים מסתובבים בעולם ומשוועים לחופש. מרגישים לכודים, לחוצים, מחוייבים מעל הראש ולא חופשיים באופן כללי.
אז מהי חירות? מהי יציאה לחופשי? האם התנתקות מכל הכבלים, פירוק כל המוסכמות?
לא נראה לי. רובנו חיים בעולם מורכב, משפחתי, חברתי, עולם שבו איך שלא נהפוך את זה יש המון כבלים שקושרים בינינו ובין הזולת. על פי רוב אדם לא קם בוקר אחד, עוזב את משפחתו, את עבודתו, את סביבת מגוריו ואת כל קשריו, מכריז: "זכותי להיות חופשי, מעכשיו אני בן חורין" והולך למקום אחר. יש הרבה כבלים שקושרים אותנו לסביבתנו. חלק גדול מהכבלים מבחירה, מאהבה. חלקם גם מזינים, ממלאים, מתדלקים אותנו. הדוגמה הכי טובה: הילדים. להיות הורה זה להיכבל בכבלים החזקים ביותר. קשר דם שאין חזק ממנו. ילדים זו מחוייבות אבל זו גם אהבה גדולה. ילדים יכולים לייצר עבורנו את הדאגות הכי גדולות אבל גם ממלאים אותנו במשמעות וברגעים של קסם שהולכים איתנו כל החיים. וילדים כמובן הם גם אחד הגורמים המשמעותיים באובדן החירות של האדם. לפני שהפכת לאמא יכולת להסתובב בעולם כאדם חופשי פחות או יותר, יכולת לעשות שינויים מרחיקי לכת, יכולת לצאת בבוקר מהבית ולחזור אחרי יומיים בלי שאף אחד יזדקק לך, ואחרי שילדת נשאבת למחוייבות הכי טוטאלית ומקרקעת שיש. ובכל זאת מרבית האנשים לא באים ואומרים: הייתי מוותר על הבאת ילדים לעולם כי החופש שלי חשוב יותר.
עוד דוגמה: עבודה. שוב כבלים. רוב האנשים כבולים לעבודתם. אנחנו מבלים חלק ניכר משעותינו בעבודה, אנחנו משקיעים בה אנרגיה פיזית, מנטלית, דאגות, קונפליקטים… אבל אנחנו גם ניזונים דרך הכבלים הללו. ניזונים בכסף, במשמעות, בהגשמה עצמית…
ילדים… עבודה… נדמה שהחירות נדחקה למקום נמוך בסדרי העדיפויות. יש יותר מדי כבלים, החירות חמקמקה, ולפעמים זה נראה שאובדן החופש הוא one way ticket.
וזוגיות כמובן. קשר אינטימי שמחבר בין שני אנשים, קושר אותם יחד, אבל גם כובל. המוסכמה החברתית הרווחת היא שזוגיות = בלעדיות. מוסיפים פנימה את הערך נאמנות והופ… צימצמנו את החופש והחירות של האדם למינימום. במרבית המקרים הויתור על החופש הוא מבחירה. נכנסים לזוגיות מתוך אהבה גדולה, מתוך כיף, תשוקה, רצון להיות ביחד כמה שיותר. מוותרים על החופש בקלות, כי מרוויחים מהכבלים הללו. התחושה היא שזכינו ולא שהקרבנו. אבל ככל שהשנים חולפות, ואנשים משתנים, ואופי הזוגיות משתנה, החופש שנטמן אי שם בתיבה סגורה בבוידעם מתגנב לו החוצה, מתדפק על דלתנו, אומר: היי… זוכרת אותי? אפשר להכנס? אחרי הרבה שנים של מצב קיים שאין עליו עוררין מגיע שלב שבו מתחילות להתעורר שאלות. השאלות קוראות תיגר על מוסכמות שהיו מובנות מאליהן פעם. לדוגמה נאמנות. ערך חשוב שעבר ניכוס ותכנות חברתי, תרבותי, דתי ואולף להיות סמל של בלעדיות זוגית. אבל אותה חברה/תרבות/דת לא שמה לב שיש באג במערכת ההפעלה "נאמנות 1.0", כי נאמנות היא לא רק כלפי האחר, נאמנות היא גם – בפשטות – להיות נאמנים לעצמנו. ואז מגיעים לשלב בחיים שמשדרגים למערכת הפעלה "נאמנות 2.0". לומדים לאזן בין המחוייבות והחירות, בין הנאמנות לאחר לנאמנות לעצמנו, בין כבלים וחופש.
נאמנות 2.0 – בדרך לחירות
שינויים בחיים הם הכרח. נדירים האנשים שמעבירים את כל חייהם מקובעים בלי להתקדם, בלי לעשות התפתחות. ואפילו אותם אנשים שדבקים במוכר ובידוע מגלים עם הזמן ששינוי הוא בלתי נמנע. לדוגמה הילדים: כשהם תינוקות זו מחוייבות טוטאלית לגידולם. וכשהם גדלים, דרגת החירות האישית של ההורה חוזרת ועולה.
נחזור לזוגיות. ככל שהשנים חולפות האנשים משתנים, מתפתחים, או לפחות ככה ראוי שיהיה. מי שנכנסת איתו לזוגיות בתחילת הקשר הוא לא אותו אדם ששוכב לצדך אחרי עשר או עשרים שנה. גם הקשר הזוגי הוא לא אותו קשר. אנשים עוברים תהליכים עם עצמם, והזוגיות עוברת תהליכים. מי שנשארים עם מערכת ההפעלה הישנה מוצאים את עצמם פעמים רבות מתוסכלים, מוגבלים, נטולי חופש, ולפעמים זה מתפרק והזוגיות מסתיימת.
אנחנו חיים בעידן שבו המידע זורם. יותר אנשים שמעו על "נאמנות 2.0" ורוצים לשדרג. השינויים מתרחשים בקצב מהיר, ובהיקף עצום. תחום העבודה לדוגמה: פעם לא הייתה גמישות. הייתה מחוייבות. בוא למשרד משמונה עד חמש. הייטקיסט? מתשע עד תשע… היו קודים קשוחים של מה זה מקום עבודה ואיך זה מתנהל. והנה אני שומע היום על יותר ויותר אנשים שלקחו את הלפטופ והתחילו לנדוד בעולם תוך שהם ממשיכים לעבוד. קוראים לזה "נוודות דיגיטלית" ואני מכיר אישית מישהו שעשה את זה ושילב בין הנאמנות לעצמו ולאורח החיים שמאפשר לו לממש את החופש האישי לבין נאמנות למקום העבודה. זה עובד!
ומה בזוגיות? לפעמים שני בני הזוג נמצאים באותו מקום. שניהם פותחים את הראש, משדרגים לנאמנות 2.0 ומבינים שגם בתוך הקשר הזוגי, יש מקום לנפרדות, להגשמה עצמית, לחופש. כי מערכת ההפעלה החדישה יותר יודעת לטפל בריבוי משימות. לא חייבים לפתוח רק word. אפשר שגם powerpoint יעבוד ברקע 🙂
ולפעמים לא. אין סנכרון. את רוצה נאמנות 2.0, הוא מבסוט עם נאמנות 1.0, ואתם רואים את הדברים בצורה שונה, או שאתם פשוט לא מדברים על זה, חיים את החיים יום יום, באותה התבנית. מה אז?
המשך יבוא…
ובינתיים חג שמח 🙂