בפוסט הקודם דיברתי על כבלים שמגבילים את החופש שלנו, בחלקם נכבלנו מרצון ומבחירה חופשית (לוותר על דרגת חופש מסוימת ולהרויח משהו אחר: אהבה, הגשמה, כסף, יציבות וכו') ואיתגרתי את המילה נאמנות עם הקונפליקט המובנה בה בין נאמנות לאחרים לנאמנות לעצמנו שהרי לעיתים קרובות מדובר בשני כוחות מנוגדים. הזכרתי גם שפעמים רבות חלק מההתפתחות האישית של בני אדם במהלך חייהם הבוגרים מובילה אותם לשאול שאלות, להטיל ספק, לקרוא תיגר על "המובן מאליו" וככל שזה נוגע לנאמנות, להבין את המילכוד עליו הצבעתי. אותם אנשים מבינים שעל מנת להיות נאמנים לעצמם יהיה עליהם להיפרד מתפיסת העולם המיושנת, המקובעת, ולסגל חשיבה חדשה.
אנרכיה או סדר עולמי?
יתכן שהדברים שכתבתי לעיל מרמזים על נטיה לאנרכיזם, פריקת כל עול, ביטול כל החוקים, חירות מוחלטת לכולם. ובכן – לא.
אני סבור שסדר חברתי הוא דבר הכרחי לשיתוף פעולה בין אנשים. מערכת חוקים היא דבר שמאפשר את ביטחונם של בני האדם, את מניעת הפשע והאלימות ואת ההתנהלות המתואמת של קהילה / מדינה / מקום עבודה וכו'.
ובכל זאת יש גבול די ברור בין מנגנוני חוק למניעת אלימות ופשע, לבין נורמות מיושנות שמבטלות את האדם ועצמאותו.
מי אני בכלל?
כילדים שיחקנו, השתובבנו, היינו חופשיים בדרגה כזו או אחרת. בהדרגה אולפנו, חונכנו, הפכנו לממושמעים במובן הטוב ומוכפפים במובן הרע. עברנו את מרד הנעורים, שירתנו בצבא, יצאנו לאזרחות והתחלנו לבנות קריירה. המון ממשקים עם החברה ועם מערכות מאורגנות של חוקים ונורמות. עשה ואל תעשה. את חיילת – צייתי לפקודות. את עובדת בעבודה כלשהי – זה קוד הלבוש, את מקימה משפחה – ככה זה אמור להיראות: בעל ואישה, שניים שלושה ילדים. אף על פי שברור שיש הבדל משמעותי בין בני אדם אינדבידואלים, כלפי חוץ כולם משחקים את אותו משחק של קופי-פייסט חברתי, משפחתי.
אז האתגר המרכזי הוא בעצם: לזהות את האינדבידואל שבתוכנו ולתת לו ולצרכיו ביטוי.
במילים אחרות: לדעת איפה החברה/הסביבה/התא הזוגי נגמר ואיפה אנחנו מתחילים. לזכור שיש לנו עדיין את הנבדלות והנפרדות גם כשאנחנו בתוך מערכות כובלות. למעשה, זה הממשק העדין והסבוך שבין נאמנות לאחרים לנאמנות לעצמנו. זה לא משחק של שחור ולבן, אלא קשת רחבה של גוונים ואפשרויות.
מי אני בתוך הזוגיות ומחוצה לה?
טקס חופה וקידושין. הרב מפליג במילים הקבועות שלו, מתבדח את אותן בדיחות, מספר לחתן שאם הוא יתייחס לכלה כמו למלכה היא תתיחס אליו כמו מלך וסוחט דמעות רומנטיות מהשורות הראשונות בקהל כשהוא מספר איך ממש ברגע המקודש הזה בני הזוג הופכים משתי ישויות לנשמה אחת. כפיים, טישו, רק שלא יימרח האיפור…
האמנם? האם באמת ברגע היפה הזה בו שניים בוחרים להכריז על זוגיות פורמלית, הם הופכים לאחד? הרי המחיר של להפוך לאחד שלם הוא למחוק את הגבולות בין החלקים. לוותר על "מי שאני" בעצם. הייתי מצפה מטקס קידושין, ובכלל מסביבתם הקרובה והאכפתית של בני הזוג לספר להם דווקא מתוך הרצון בהצלחתם הזוגית על החשיבות שבאיזון בין האני והאחר, הפרטי והזוגי. הייתי אומר להם: כדי שיצליח לכם עם הזוגיות ועם האושר האישי, זכרו ששניכם נשארים נשמות יחודיות, נבדלות, שמכבדות זו את רעותה ואת נבדלותה.
כי מי שמבינים את העניין הזה יכולים לצמוח לאורך שנים כזוג ולאפשר צמיחה הדדית.
אוקיי, אז נכון, בגיל 25 לא ממש מבינים את הניואנסים האלה, והחברה כאמור לא אינטרסנטית להסביר את המורכבות הנסתרת שבמילה נאמנות, והתוצאה היא זוג צעיר שיוצא לדרך עם סט ערכים שירש מלמעלה…
פאסט פורוורד להווה. איך בכלל חוקרים את התשובות לשאלה 'מי אני בתוך הזוגיות ומחוצה לה?' אני מציע כיוון אפשרי: כלל ה"שמונים/עשרים". שמונים אחוז מהמשאבים מסונכרנים ומתואמים, בעוד שעשרים אחוז מוקדשים לפרטים הנבדלים שחולקים את הזוגיות. באותם העשרים אחוז נכנס עולמו היחודי של הפרט. תחביבים, קשרים חברתיים, פרטיות, הזכות לא לחלוק כל מידע אישי עם הצד השני בזוגיות. החלוקה לשמונים עשרים שרירותית וניתנת לשינוי. יש אנשים שלא זקוקים ליותר מ 5 אחוז של עצמיות נפרדת, ויש כאלה שגם בעשרים מרגישים חנוקים וצמאים לחופש. במצב אופטימלי, בני הזוג לומדים להכיר את הצרכים של מי שאיתם ומכבדים אותם. לא חייבת להיות סימטריה, אבל מה שחייב להתקיים הוא איזושהי רמה של הבנה הדדית, של הגמשה כדי לאפשר לצד השני הגשמה, ובעיקר הכרה בכך שלא: אתם לא אחד שלם, אתם שני חצאים משלימים.
חירות מינית בזוגיות?
אז אחרי שדיברנו על חירות, על נאמנות, על זוגיות ועל ניבדלות בתוכה, איך לוקחים את זה למיניות? הנושא הטעון שלא מדברים עליו מספיק אבל מוטרדים ממנו הכי הרבה. מבחינה ביולוגית טבע האדם לא השתנה הרבה באלפי ומאות אלפי שנים. תמיד היינו יצורים מיניים, סקרנים, עם יכולות לשלב גוף ונפש ולחוות התעלות ועונג דרך מגע, מין וחוויות אינטימיות. לעומת זאת מבחינה חברתית עברנו תהפוכות עצומות. היו תקופות בהן היה מקובל לגברים ואף לנשים לקיים יחסי מין עם פרטנרים רבים. מאוחר יותר, גם כשמרבית החברות המפותחות עברו לפורמט של זוגיות מונוגמית, המשיכו תמיד להתקיים יחסים אינטימיים מחוץ לזוגיות. בחלק מהתקופות ומהתרבויות זה היה עניין מושרש ומקובל, ובאחרות, כמו במונוגמיה בת זמננו זה משהו שרוחש מתחת לפני השטח, מקוטלג כ"בגידות" ומוקע ומגונה באופן פומבי, לעתים קרובות על ידי אותם אנשים שעסוקים בעצמם בניאוף. מונוגמיה פשוט לא עובדת, או עובדת מעולה, תלוי איך מסתכלים על כך.
מונוגמיה לא עובדת, כי אחוז הבגידות והגירושים גבוה מאחוז הקשרים הזוגיים שצולחים את ה "פורבר אנד אבר" המצופה מהם. יתר על כן גם בקרב אלה שנאמנים בצורה מוחלטת, ישנם מי שאינם מרוצים מהמצב הקיים ומדכאים את הצורך והסקרנות לחוות מגע עם בני אדם נוספים. חלקם מתבוננים בגיל 80-90 לאחור על חייהם בתחושה של החמצה מרירה: למה לא ניסיתי, למה לא עשיתי…
ומונוגמיה עובדת מעולה, כי זו שיטה שמצליחה להמשיך להתקיים למראית עין, גם כשבפועל אחוז ניכר מהפרטים המעורבים בה לא נאמנים לחוקי הפורמט… כ"סדר חברתי" היא מחזיקה מעמד למרות שהבדיחות והאירוניה שבאות איתה כבר שברו כל שיא.
אז הנה, הגענו להווה, לעידן המידע, ההגשמה, נאמנות 2.0, חתירה לחירות. אנשים מייצרים שינוי. גם המונוגמיה מפסיקה בהדרגה להיות שחור או לבן – נאמנות מוחלטת או בגידה, ומתחילים להתגלות בה הגוונים. יותר ויותר מקרים בהם בני הזוג מקיימים שיח פתוח ומחליטים לאפשר לעצמם ולבני זוגם יותר חופש להתנסויות. מהמקום שלי כמי שעוסק בעיסוי ארוטי אני פוגש את הנשים שמגיעות בידיעת בני הזוג, ואת אלה שמגיעות ללא ידיעתו, או ידיעתו הלא מודעת (תעשי מה שאת רוצה אבל אל תספרי לי). אני פוגש גם את אלה שהתגרשו, לעתים כתוצאה מענייני נאמנות. יתכן שחלק מהגירושים היו נחסכים אם הייתה מתקיימת תקשורת יותר מאפשרת בין בני הזוג, אם הייתה יותר הכלה של חירותו של האחר. אם באותו טקס נישואים לא היו מספרים להם שהם הופכים לנשמה אחת, ובאגדות הילדים לא היו שוטפים להם את המוח בסיום הקבוע "והם חיו באושר ועושר עד סוף הימים". בסיום האלטרנטיבי שלי לאגדה ולפוסט אני מאחל שתחיו בחירות ובהגשמה עצמית ותזכו לזוגיות מכילה ומאפשרת עד כמה שיהיה לכם טוב יחד 🙂
וואי כמה חפרתי…