הצד האפל של פנטזיות והגשמתן

בעקבות שיחה מעניינת עם ידידה החלטתי להרחיב בפוסט הזה על הפער שבין פנטזיה והגשמתה, ובאופן ספציפי יותר, פנטזיות מעולם השליטה. תחילת הסיפור בסקרנותה של האישה המדוברת לחוות יחסי שליטה. סקרנות שהחלה לאחר קריאת ספר העוסק בנושא והמשיכה בנבירה ברשת בשלל כתבות ופורומים. "באיזשהו שלב נוצר קשר עם מישהו" היא מספרת לי. היא ממשיכה ומתארת התכתבות שהתפתחה ביניהם, וכיצד התוודו שניהם על הרצון לטעום את עולם השליטה. "היו לי גם בעבר פנטזיות סביב סקס כוחני, לא בתכיפות ולא בצורה כל כך גשמית" היא מוסיפה, "אבל מאז שהספר פתח בפניי עולם שלם ומגוון של חוויות לא יכולתי להפסיק לפנטז על זה". אקצר את הסיפור ואגיע לשיא המתבקש, אחרי כמה שבועות של קשר שברור להיכן יוביל נמצאה ההזדמנות, נרקמה התוכנית והמפגש התממש. "הייתי מרוגשת בטירוף, כל הבוקר התהפכה לי הבטן, כמעט ביטלתי… בסוף הצלחתי להכניס את עצמי לאוטו והגעתי לצימר שבו קבענו". ומכאן היא מתארת מפגש שמתחיל בקשירת עיניים ונמשך באיבוד. אבל לא כמו בפנטזיה – איבוד השליטה – אלא איבוד של עצמה. לדבריה שום דבר לא הרגיש נכון. למעשה, שום דבר לא הרגיש. "התנתקתי. הייתי מנותקת. לא הצלחתי בכלל לחוות את עצמי שם בתוך החדר ההוא. די מהר התחלתי לחשוב מחשבות כמו – מתי זה מסתיים, איך אני יוצאת ולא חוזרת, ואיך אני שוכחת שכל זה קרה בכלל. לא נהניתי. עזוב שלא נהניתי, אפילו לא הרגשתי שום תכלית ושום חיבור לכל מה שהתרחש שם. בסופו של דבר היה גם סקס אבל לא נעים לי לומר שזה היה סקס גרוע שחיכיתי שיגיע לסיומו. הרגשתי מושפלת לגמרי, מובכת, ורק רציתי לעוף הביתה ולהתקלח מהר".

עד כאן הסיפור, העצוב, המאכזב ולצערי הלא בהכרח ייחודי שהביאה בפניי אותה אישה. כבר כתבתי בעבר על נושא השליטה, נושא פופולרי, נפוץ ונפיץ. לפני שנעמיק מעט בעניין השליטה אני רוצה להציג כאן שאלה חשובה:

האם פנטזיות נועדו להתגשם?

ישנה טענה שפנטזיות נועדו להישאר בלתי ממומשות בעיקר מהסיבה שבמקרים רבים ישנו פער בין הפנטזיה לבין איך שהיא מוגשמת, כלומר איכות החוויה. יש בזה הגיון מסויים, כיוון שאין ספק שהדמיון יודע לתסרט את הדברים בצורה מושלמת. הרי זה הדמיון שלנו, וככזה הוא יציר מוחנו ונפשנו. בדמיון הפרטנר ייראה בדיוק לטעמנו, הריח יהיה מושלם, המגע יהיה בדיוק כמו שנעים לנו, התחושות יהיו מסונכרנות עם הפנטזיה. ואז במציאות, בבואנו להגשים את הפנטזיה מתחילים הפערים להיחשף. יתכן שהמשיכה המטורפת שבדמיון לא עומדת במבחן המציאות, ואולי המגע לא מדוייק, והתחושות לא באמת מענגות כמו שפינטזנו.
אבל אני רוצה לטעון את הטענה הנגדית ולומר שפנטזיות אכן נועדו להתגשם. אמר פעם שמעון פרס שאנשים שאין להם פנטזיות לא עושים דברים פנטסטיים. אמירה כללית שעוסקת בחלומות אנושיים, אבל אם נתמקד במישור המיני, אני חושב שזה עצוב שיש אנשים ש"מתים" לחוות משהו ומסתובבים עם התשוקה הלא ממומשת הזו ועם תחושת החמצה. האתגר לפיכך הוא לא להדחיק את הפנטזיה ולהימנע מהגשמתה, אלא להצליח להגשים אותה באופן חיובי.

הגשמת פנטזיה אינה שונה מכל חוויה מינית אחרת

כדי להצליח לעוף גבוה צריך שיהיה גם חיבור טוב לקרקע ולכן הצעד הראשון הוא לוודא שאנחנו לא נישאים רק על כנפי הדמיון. כששאלתי את האישה מתחילת הפוסט כמה שאלות על השתלשלות העניינים עם אותו פרטנר להגשמה, התברר לי שהיא הייתה כל כולה בתוך הפנטזיה, ואל המפגש הזה הגיעה נטו עם התסריטים שהיו לה בראש. בדיעבד, היא הודתה, היא הבינה שבתוך הדברים שהוא כתב לה עוד לפני שנפגשו היו סימנים מקדימים לכך שהחוויה לא תהיה מה שחיפשה. הבעיה היא שאת כל הפערים הללו היא השלימה באמצעות הדמיון. היא למעשה "תיקנה" את דמותו, עוד לפני שנפגשו, בלי לתקשר איתו את זה. לדוגמה כשהוא דיבר על דברים שיעשה לה, והתבטא בצורה משפילה, היא הייתה נטו בתוך הריגוש, ולא טרחה לאסוף את החתיכות ולהרכיב את הפאזל. פאזל שבדיעבד מצייר את הפרטנר שבחרה כמישהו לא מנוסה, לא מתחשב, לא רגיש ולא אחראי.
ולכן אני אומר שכשבאים להגשים פנטזיה, צריך להגיע מתוך מקום אחראי ומודע. זה לא קולנוע, ולא רומן ב 400 עמודים. זו המציאות שיכולה להעיף אותך לשמיים בשעתיים או לרסק אותך לתהום בעשר דקות. את, הקוראת שורות אלה מן הסתם גיבשת לך סט ערכים ועמדות לגבי מה שכן ולא מתאים לך בסקס. אולי למשל את יודעת שממש לא מתאים לך "זיון בשירותים של מועדון", ואולי את סבבה לגמרי עם סקס חייתי עם מישהו שלא הייתי מסתובבת איתו בשום מקום חוץ מבחדר המיטות. יש הרבה סוגים של סקס שכן או לא יתאימו לך ואת בוחרת את הסיטואציות לתוכן את נכנסת מתוך חשיבה בהירה, כך אני מקווה. ובכן גם כשאת פונה להגשמת פנטזיה את צריכה לפעול בתוך גבולות גזרה מוחשיים ולא דמיוניים בלבד.

חזרה לעולם השליטה

יש לי תפיסה מאוד ברורה לגבי שליטה ככל שזה נוגע לסקס. בתמצית הדברים: לא מדובר במפגש בין שולט ונשלטת אלא במפגש בין שני אנשים מתמסרים. הנשלטת (או הנשלט, אין משמעות למגדר) מתמסרת, משחררת שליטה, מתכנסת כל כולה להיות מובלת לתוך התהליך, לתוך התחושות, לחיבור שבין מי ששולט בה ובינה. השולט לעומת זאת, אינו פטור מהתמסרות כלל. לתפיסתי להיות השולט – הדומיננטי – בסקס, משמעו להתמסר להובלת התהליך, להתמסר לעינוגה של הנשלטת, להיות כל הזמן במקום שומר. להיות ראוי להתמסרות של הנשלטת.
רגע, ומה עם הכאב? אני בטוח שלפחות חלק מהקוראות שואלות את עצמן אם לא שכחתי את שלל האלמנטים הקשוחים המגיעים עם "משחקי השליטה": הצלפות, שימוש בכח, קשירות, ריסון ועוד… ובכן לא שכחתי בכלל, וזו בדיוק מהות הדברים. מבחינתי יש רק דרך אחת בריאה לחוות יחסי שליטה והיא הדרך שבה שני הצדדים נהנים. אני פוסל על הסף מצב שבו יחסי שליטה מושתתים על ריצוי גחמתו של השולט, ועל התבטלותה הנרצעת של הנשלטת עד רמה של אי הנאה.
רגע… אז בעצם כאב למטרת הנאה? יש דבר כזה? כן, בהחלט. יש אפשרות (לא לכולם) לקשר עונג וכאב, וכשאישה מפנטזת על חוויה של שליטה הכרוכה בהצלפות למשל, זה בסדר גמור להגשים את החוויה, אבל כדי שזו תהיה חוויה מוצלחת השולט חייב לשחרר את האגו, להתרכז בעונג שלה ולא בהאדרת עצמו, ולהבין שהוא בסך הכל כלי ולא מלך. זה נשמע רדיקלי אבל אני מנסה להעביר פה מסר חד משמעי: ההתמסרות של הנשלטת לא מורידה אותה למעמד נמוך אלא מרוממת אותה לדרגה נשגבת. השולט, צריך להצדיק את התמסרותה של הנשלטת בכך שהוא גומל לה על התמסרותה בחוויה שעונה על מה שהיא מחפשת. מכאן מתחילה דרך פתלתלה של המון רגישות והקשבה, כדי להצליח להפוך דבר כה רגיש כמו כאב או כניעה לעונג והתעלות.

ולכן…
תקשורת מקדימה,
תקשורת תוך כדי,
מינימום אגו.

התקשורת המקדימה צריכה לכסות כמעט כל היבט של הפנטזיה. גבולות גזרה, מה כן, מה לא…. לדוגמה חשוב מאוד שהוא יידע שאת כן מעוניינת בכאב אבל לא מעוניינת בהשפלה מילולית. את כן רוצה שיהיה קשוח איתך אבל את ממש לא מוכנה שיירק עלייך או יקרא לך בשמות גנאי. תוך כדי התקשורת המקדימה את לומדת אותו. האינטואיציה עובדת. וזה השלב שבו את צריכה לגבש החלטה האם הוא עומד בקריטריונים של הפיסקה הקודמת, האם הוא ראוי להתמסרותך, האם הוא ישים את העונג שלך בפרונט או שיהיה עסוק יותר בגחמותיו ובהאדרת האגו.

תקשורת תוך כדי: אל תמצאי את עצמך במצבה של אותה אישה שהתנתקה, לא רק ממנו אלא גם מעצמה. היופי האמיתי בחוויה של שליטה והתמסרות הוא להגיע למצב של ריחוף, של ציפה בתוך החוויה. קוראים לזה "ספייס" וזה יכול להגיע אפילו דרך כאב. אבל בשביל זה לא צריך להתנתק אלא להפך, להתחבר. רק כשאת מרגישה בטוחה בידיים של מישהו את יכולה להפוך באופן סופי לשלולית של עונג, לוותר לגמרי, להתמסר לגמרי ולהשתחרר. לא מתוך ניתוק. מתוך חיבור. סיכמנו?

לסיום הפוסט הזה אני משאיר את הדלת פתוחה לשאלות ותשובות בפרטי.
058-4472766 ווטסאפ.


מותר לך, מגיע לך. מילים על מיניות בריאה

נשים רבות מגיעות אליי לחוויה שהינה ראשונית בנוף חייהן, פורצת דרך, פורצת גבולות. לפעמים ממש קשה לבוא כשעל הכתפיים והגב רובצים כל מיני רעשי רקע ונורמות מגבילות. אני רוצה לדבר רגע על הגישה הרצויה והבריאה כלפיי חוויית העיסוי הארוטי בפרט והמפגש שלך איתי ועם עצמך בהקשר הארוטי בכלל.
להלן כמה נקודות שהייתי ממליץ לכל אישה לתלות על קיר (וירטואלי) ולהזכר בהן כל יום:

  1. מיניות היא דבר טבעי, בריא, חיוני. מן הראוי שתתייחסי למיניות שלך כאל פלא שכדאי לחקור, לחגוג ולהעצים.
  2. מגע הוא צורך, מגע הוא ריפוי, מגע זו שפה שלמה בלי מילים. מגיע לך לחוות מגע, בריא לך לחוות מגע, וגם נחוץ.
  3. יתכן שמאז ילדותך העמיסו עלייך שלל דעות קדומות, ציוויים, הדחקות ואיסורים. יתכן שמיתגו את המיניות כמשהו אסור או מלוכלך, יתכן שהפכו את המגע למשהו שבא עם סכנות, אזהרות ופחד. פקחי עיניים סקרניות ובוגרות והתבונני על העולם מנקודת מבטך האישית, הסקרנית, החוקרת. השאירי מאחור מה שלא תורם לך, החליטי לוותר על ה"תכנותים" הישנים והמדכאים. אפשרי לעצמך לגבש תפיסת עולם משוחררת ועצמאית.
  4. שמרי על עצמך, הפעילי אינטואיציה, ובחרי את ההתנסויות שלך. אם אינך בטוחה, לא תוכלי להשתחרר ולחוות. והיכן שאת חשה ביטחון, את יכולה לשחרר וללמוד לעוף.
  5. דעי להתמסר. וליתר דיוק: אפשרי לעצמך להשתחרר ולהתמסר מתוך ידיעה שהבאת את עצמך למקום בטוח. ההתמסרות היא לא התבטלות. ההתמסרות היא חיבור. כשאת באה אליי, את מתמסרת למגע שלי, לנוכחות שלי, ואני מצדי מתמסר להענקה ולעינוג שלך.
  6. גבולות וכבוד הדדי: דעי מהם גבולותייך ודעי להציב אותם. אל תהיי מובלת לאן שאינך רוצה. באותו אופן, דעי לכבד את גבולותיו של האחר.
  7. מיניות זה חומר עסיסי, נוטף, נובע. חיבור של דמיון, חושים, מגע, נשימה, אנרגיה ורגש. הביאי לתוך המיניות שלך את החומרים הטובים הללו. יש מקום לפנטזיה, להתנסות, להגשמה, לשפע של תחושות, לרטט טוב של עונג.

אם תצליחי ליישם את הנקודות הללו בחייך האישיים, הזוגיים, במפגשים שאת חווה עם פרטנרים ובמסעך הפרטי לחקר העונג, אני מאמין שתזמני לעולמך שלל חוויות טובות ומענגות.

כמה זמן מראש? (ענייני מינהלה…)

שואלים אותי פעמים רבות: כמה זמן מראש צריך לקבוע איתך?
התשובה היא שמוטב לקבוע את העיסוי הארוטי ברגע שאת יודעת מתי את רוצה לבוא. היומן פתוח. אם את יודעת שמתאים לך בתאריך מסויים עוד כמה שבועות זה בסדר גמור לקבוע מעכשיו. אם את יותר ספונטנית ומתאים לך להיום אחה"צ או למחר: שלחי לי הודעה, ואם אני פנוי – ברוכה הבאה. הסיכוי להצליח עם ספונטניות קטן כמובן מתיאום מוקדם לכמה ימים קדימה, אבל עדיין – מוזמנת לנסות.
זאת ההזדמנות להתייחס לנושא מעניין שחוזר על עצמו: האומץ. שמעתי לא פעם בוריאציות שונות את המשפט: עד שתפסתי אומץ ליצור איתך קשר אני מעדיפה לבוא מוקדם ככל האפשר לפני שאשתפן. אז לכל אלה שעוקבות בשקט מהצד ואוספות את האומץ: תעשי את זה פשוט, פני אליי עוד היום, ווטסאפ או טלפון. מאמין שהדיאלוג הפתוח בינינו יאפשר לך לערוך איתי איזו היכרות מקדימה בסיסית, לומר לי כמה מילים עלייך, לתאם ציפיות, ואז – אם זה מתאים – לפתוח יומן ולקבוע, או להמתין לתיזמון הנכון לך.

תאום ציפיות

הדרך לחוויה ארוטית מוצלחת ומענגת מתחילה בשיח המקדים בינינו.

בואי נדבר. כלומר, בואי נדבר רגע על תקשורת. בפוסט הזה אני רוצה לגעת בנושא חשוב במיוחד שיכול להשפיע על סוג החוויה שתעברי אצלי ועל עוצמתה.
כאשר אישה קובעת איתי מפגש, היא מביאה איתה משהו ייחודי. ה'משהו' הזה, זה בעצם מכלול רחב של תנאים משתנים: החל בגיל וכלה במטרות ודגשים שונים, וגם פנטזיות שונות.
השיח המקדים בינינו מתרחש בטלפון, בווטסאפ וגם כשאת כבר אצלי. לא אוכל להפריז בחשיבותה של השיחה המקדימה ואני רוצה לפרט כאן כמה נקודות רלוונטיות לשיח המקדים.
מה את מחפשת: הדבר הכי בסיסי הוא להגדיר מה מטרת המפגש מבחינתך. טווח האפשרויות רחב והיכולת לדייק מה המטרה תעזור לי ולך. האם את באה כדי ללמוד משהו חדש על עצמך? האם את באה כי את בתקופה לחוצה וזקוקה לשחרור ופורקן? ואולי את בתקופה של חסר גדול במגע וחום? ואם אנחנו מסתכלים על המרחב שבין עיסוי (מסאג') ובין מגע ארוטי באיבר המין, מהו המנעד הנכון לך, האם 80% עיסוי ו 20% עינוג מיני, או להפך… זו לא מתמטיקה מדויקת ולא נוסחה לתוכה אני מזין משתנים. זו הזדמנות בשבילך לומר בפשטות מה את מחפשת, ובשבילי להתחיל ללמוד אותך.

מה את אוהבת: אף על פי שבמהלך המפגש יתכן שתלמדי דברים חדשים על העונג שלך, יש חשיבות רבה לתקשורת מקדימה סביב מה שאת אוהבת בדרך כלל. זה מתחיל בעיסוי הכללי: האם את אוהבת מגע עדין ומפנק או מעדיפה מגע עמוק וחזק (וכן, זה בסדר גמור לאהוב גם וגם). וזה ממשיך בעונג המיני שלך: האם את חווה אורגזמות ואם כן כיצד. דגדגנית, וגינלית, באוננות אצבעית או עם ויברטור. יש המון משתנים בין אישה לאישה, והרבה הרגלים מיניים שהושרשו במהלך שנים. אישה אחת תאהב גירוי הדרגתי, ממושך, מרומז ולא ישיר בעוד שאחרת תעדיף לטפס כמה שיותר מהר אל האורגזמה. אצל אישה אחת האורגזמה היא "סוף הסיפור" ואחריה אין אפשרות להכיל יותר עונג, ואצל אחרת זוהי רק תחילתו של גל עונג ממושך ו"רק תן לי עוד, אני יכולה להמשיך..". את לא צריכה להכנס לשום תבנית. את מוזמנת רק לזהות מה את אוהבת בדרך כלל, ואם זה לא לגמרי ידוע לך נסי לענות על השאלה: מה את מעדיפה.
ועוד משהו: כחלק מהשאלה מה את אוהבת ומה את מעדיפה את יכולה להתייחס לאזורים בגוף: אוהבת מגע בשיער? ואיך את עם מגע בכפות הרגליים? מגע בחזה? וכשזה נוגע לעונג מיני האם פי הטבעת הוא אזור רלוונטי או שאת מעדיפה להימנע ממגע בו?

מהם הגבולות שלך: נושא הגבולות חשוב משתי סיבות עיקריות. קודם כל – ביטחון. כשאנחנו מדברים בשיח המקדים על גבולות, אנחנו מגדירים מה לא יקרה במהלך המפגש וכך מסירים סימני שאלה ויוצרים מרחב בטוח. אני חושב שעוד לפני שבכלל מדברים על עונג ועל הנאה, יש צורך בביטחון ובהסכמה. הסכמה היא לא רק על "מה כן" אלא גם על "מה לא".
הסיבה הנוספת לחשיבות הגדרת הגבולות – היא תורמת לשחרור הראש ונטרול רעשי רקע. המפגש הארוטי הוא בעל אופי מיני וכשנכנסים אליו מתוך תאום ציפיות שכולל גם גבולות מוגדרים הרבה יותר קל להיות בנוכחות מלאה ולא להתפזר במחשבות של "לאן עכשיו" ו"מה הצעד הבא". את פטורה מחששות לגבי האם יתרחש משהו שאת לא אוהבת או לא רוצה, כי מראש שוחחנו על כך והוסכם מה לא.

ולמתקדמות… עוד סעיף מעניין שיכול לשדרג את רמת השיח המקדים: מהי הפנטזיה שלך. כי אמנם יתכן שאת מגיעה אליי עם סקרנות נטו, מצפה להתנסות במשהו חדש ולא מוכר, אבל יתכן גם שאת באה לפה עם פנטזיה מוגדרת, עם רצון לחוות אלמנטים מאוד מסויימים כחלק מהחוויה הארוטית שלך. שוב, במסגרת תאום הציפיות מתאפשר לי ללמוד אותך ועלייך ומתאפשר לשנינו להכנס לתוך החוויה ממקום גלוי, בטוח ומתואם.

אז, נדבר…

הידוענית

"אסור שאף אחד יידע שאני באה אליך"

צהריים. שיחת טלפון ממספר חסום. אני כהרגלי מסנן ולא עונה לחסומים. כמה דקות אחרי כן שיחה ממספר טלפון קוי כלשהו. אני עונה, היא מוודאת שהגיעה לאדם הנכון, מברכת אותי בצהריים טובים ומבקשת כמה דקות מזמני.
אני: בבקשה, אני פנוי לשוחח, מה שמך?
היא: נגיע לזה בהמשך ברשותך… תשמע רוני, הייתי באתר שלך, קראתי הכל על העיסוי הארוטי, אהבתי. אני חושבת שמה שאתה מציע מתאים לי בול. אם הייתי כל אישה אחרת הייתי פשוט קובעת איתך כבר עכשיו…
אני: אבל…
היא: אבל אני מאוד חרדה לפרטיות שלי. ויש לי סיבה טובה.
וכאן היא מתחילה בזהירות להסביר לי שהיא דמות מוכרת מאוד במרחב הציבורי, מנסה מצד אחד להסביר לי עד כמה מוכרת, ומצד שני להישאר בינתיים אנונימית. בדקות הבאות מתפתחת בינינו שיחה מחוייכת על הדברים המוזרים ש"סלבס" נאלצים לעשות כדי להישאר אלמוניים כשצריך. אני מכיר קצת את העולם הזה משנים שבהן באתי איתו במגע יומיומי כצלם בהפקות שונות. שנים שלימדו אותי בעיקר לא להתרגש מעולם הזוהר, ולהבין שמתחת לעטיפה הנוצצת, גם המפורסמים עשויים מאותו חומר, אותן חולשות ותשוקות, וגם אם הם נהנים מפריבילגיות כלשהן או לייפסטייל משודרג, זה בא גם עם תג מחיר יקר במיוחד: אור הזרקורים התמידי המופנה אליהם. לא קל לנהל חיים אישיים כשאת מפורסמת.
"…אז אתה מבין… אני מתה לבוא אלייך, אני נמצאת כרגע בתקופה של צורך אמיתי במגע, בשחרור, ובעיקר לברוח… להיעלם לכמה שעות, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה בלי להיחשף. אתה לא מבין איזה סרטים אני מריצה בראש סביב מה שיכול להסתבך. אחת כמוני שמגיעה לעיסוי ארוטי זו אטרקציה די גדולה…"
בנקודה הזו הכדור עובר אליי. אני מבין שהיא הניחה מולי בעצם סימן שאלה די גדול, בראש וראשונה: "האם אני יכולה לסמוך עלייך". אז אני מסביר לה את המובן מאליו בשבילי, שהסודיות שלה היא דבר בסיסי, עוד הרבה לפני הטיפול עצמו. מרגע שיצרה איתי קשר, אני רואה עצמי מחוייב לפרטיות שלה, וכשתגיע אליי נגבה את זה גם בכתב.
היא לא נשמעת רגועה יותר "רוני, אתה נשמע לי בחור אמין, אבל אני כל כך רגילה שאנשים רצים לספר שהייתי אצלם. אני לא יכולה לקבל שרות בשום מקום בלי שזה יתגלגל הלאה. לפעמים ממש מוציאים הודעת יח"צ מסודרת וברור שלא שואלים אותי אם זה מקובל עליי… אתה מבין ש…"
אני כובש את החיוך ועונה לה "כן, אני לגמרי מבין שלא אוציא הודעת יח"צ שהיית אצלי בעיסוי ארוטי" והאווירה קצת יותר קלילה, שנינו צוחקים עכשיו.
היא עוד מפטירה בצחוק "פדיחות"… אבל אני חוזר לנימה הרצינית: תראי, מה שאמרתי על מחוייבות לפרטיות ועל הסכמה בכתב זה טוב ויפה, וזה ברמה הפורמלית. אני רוצה שתביני שאותי אישית כל הנושא של פרטיות פוגש ברמה גבוהה יותר. זה גבוה יותר מ"אתיקה" או מ"הסכמים", וזה משהו שאני פשוט מאמין בו: הזכות של אנשים לפרטיות. לא משנה לי אם את מפורסמת או מישהי שאף אחד לא מכיר, מה ששלך – שלך. ולבוא אליי לעיסוי ארוטי זה הכי שלך.
אני יכול לומר לך גם שזה לא זר לי, לקבל לקוחות שצריכות להקפיד על רמת פרטיות גבוהה… כבר הגיעו אליי לא פעם עם כובע ומשקפי שמש ואני בסך הכל ממוקם בעיר רגילה די מנומנמת ולא בתל אביב הערנית.
השיחה נמשכת, היא כבר בנתה מספיק אמון ומרגישה מספיק נינוחה לקרב אותי לעולמה הפרטי, לאיזשהו רקע ראשוני על מה גרם לה ליצור איתי קשר דווקא עכשיו, ולבסוף היא אומרת: טוב, אז תשמע רוני, האינטואיציה שלי אומרת שאפשר לסמוך עלייך, שאתה מאוד מכבד אותי כאדם ולא כמישהי מוכרת ואני רוצה לכבד אותך בחזרה… לא נראה לי הולם שאמשיך להסתתר אז הגיע הזמן שתדע מי אני. היא אומרת לי את שמה ואני, קצת לא נעים לומר… לא מכיר. יש רגע קצת מביך כשאני משתתק לשנייה ואז אומר "או קיי", והיא: "עכשיו אתה מבין?" ואני: לא ממש… אני מקווה שלא תיעלבי אבל אני חלש מאוד ב'שמות' ובלהיות מעודכן בעולם המפורסמים. טלויזיה אני לא רואה, מדורי רכילות אני לא קורא, אני מתרחק מ"ברנז'ות" ואפשר לומר שאני די לא מעודכן…
אני מקווה שהיא לא מסתירה איזה עלבון קטן כשהיא אומרת לי "לא רגילה שאנשים לא מזהים אותי אבל דווקא מוצא חן בעיניי, מעדיפה שתכיר אותי כשאבוא אלייך ולא תהיה שבוי בתדמית הציבורית שלי".
אחרי שאנחנו קובעים והיא מוסרת לי את מספר הטלפון הפרטי שלה היא אומרת: ותשתדל לא לעשות עליי יותר מדי גוגל… אני באמת מעדיפה שאדם אחד בעולם הזה יכיר אותי רק כמו שאני מתחת לעטיפות…
ואני: אני בהחלט עומד להכיר וללמוד אותך מתחת לשכבות המיותרות…
והיא: מחכה לזה…

שגרה חדשה

סגר שלישי הסתיים, והלוואי שלא יהיו סגרים נוספים. יותר ויותר אנשים כבר חוסנו, ואפשר לקוות – תקווה זהירה – שלא ירחק היום והקורונה כבר לא תגביל את בחירותינו היומיומיות.
זמן רב מדי העונג נדחק לעדיפות נמוכה. אנשים הסתגרו, נסגרו, ומשיחות שהיו לי עם לקוחותיי למדתי שהחוסר מורגש. כל אחת התמודדה אחרת. אחת באמצעות הדחקה עד כדי כיבוי המיניות, אחרת במציאת קשר עם שכן קרוב וזמין, ויש גם מי שהתמירה אנרגיה אחת באנרגיה אחרת והפנתה את התשוקות שלה לכתיבה ולאמנות.
מה הלאה?
כמו חיות שנעורו מתרדמת חורף ומתחילות לצאת ממקומות המסתור, לרחרח בזהירות את האוויר ולהתרגל לשמש, אנשים מתחילים להזכר בחופש תנועה שאינו מסתכם בקילומטר או בקניות בסופר. עוד כמה ימים כאלה ויש מצב שהסתגלנות האנושית תתחיל להשכיח מאיתנו שבכלל היינו תחת הגבלות.
כן, יופי, אבל מה הלאה?
מתקדמים לגירסה טובה יותר של עצמנו ושל עולמנו. אנחנו לא מסיימים עם הקורונה רק בשביל לחזור אחורה. אנחנו צריכים להתקדם. בראיה שלי, להתקדם זה לשאוף לשפר. לשפר את עצמנו, לשפר את מצבנו, להיפרד ממה שלא נחוץ, מדפוסים ישנים, מהתנהגויות והרגלים שהורידו אותנו נמוך, ו… לנצל טוב יותר כל פיסת חופש ושליטה שחוזרת לחיינו.
מהמקום האישי שלי כמי שעוסק בארוטיקה ומיניות אני מקוה שקוראותיי ולקוחותיי יצטיידו בהרבה סקרנות בריאה כלפי עצמן וכלפי חייהן בתקופה הקרובה. סקרנות של גילוי מחדש, של הגשמה. זמן רב מדי התודעה של כולנו הייתה טרודה בחולי, פחד, הגבלות, מישטור ואיום. האתגר הראשון לתקופה הקרובה: לנקות את התודעה מכל אלה ולזמן לתוכה דברים שמצמיחים אותנו: מה רצינו לעשות וטרם עשינו? לאן רצינו ללכת? מה אפשר לעשות אחרת ממה שכבר עשינו אינספור פעמים? וכשזה מגיע למיניות ועונג: מהי החוויה שאת מזמנת לעצמך? מהי הפנטזיה שטרם הגשמת? ומה את הולכת לעשות לגבי זה?

נווטי את חייך בתבונה,
דעי הרבה חופש, הגשמה ועונג.

שתהיה תקופה של צמיחה לכולנו

מגע הוא צורך בסיסי (תובנות מתקופת הקורונה)

מבלי להכנס לתאוריות קונספירציה וויכוחים על נחיצות הצעדים שננקטו בחודשים החולפים, אם נניח ברמה ההיפוטתית שכל מה שהתרחש כאן ב 2020 היה סוג של ניסוי בריחוק חברתי, הרי שזה ניסוי עוצמתי ואכזרי במיוחד. אם נתעקש להיות חיוביים ולא ללכת לכיוון של "שתו לנו שנה מהחיים" אפשר בכל זאת למצוא נקודות אור במה שקרה כאן. בעיקר בהזדמנות ללמוד על עצמנו, על איך אנחנו בנויים עמוק פנימה, בהיכרות עם הצרכים השונים שיש לנו. ומכיוון שאני אוהב להתמקד בעונג, בחופש, במגע ובאינטימיות, אפרט קצת יותר על מה שקרוב ללבי:

למדנו כמה אנחנו זקוקים למגע.
מגע פוגש אותנו בכל כך הרבה רבדים בחיים. החל במגע באינטראקציות הבסיסיות עם אנשים שאנחנו פוגשים במסגרת העבודה והתנועה היומיומית, המשך במגע עם אהובינו, ומגע עם מאהבינו, וישנו המגע הטיפולי: עיסוי, פיזיותרפיה… וישנו המגע הספורטיבי: תחרות, פעילות קבוצתית. כל סוגי המגע הללו וסוגים נוספים "נלקחו" מאיתנו ומכך גם למדנו כמה הם חלק חשוב במהות שלנו כיצורים חברתיים, ואף יצורים מיניים. מגע של לתת (חיבוק) ומגע של לקבל (אותו דבר), מגע של לעזור, מגע של לענג, מגע של תשומת לב. כל כך הרבה תפקידים למגע. כל כך הרבה נוכחות בהיעדרו של המגע. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו כמה החופש הוא מובן מאליו אך גם צורך בסיסי.
אחרי 2020, בתקוה שב 2021 נחזור כבר לשגרה נורמלית, ההתייחסות שלנו לחופש צריכה להיות שונה. הגילוי שהחופש נמצא בעצם בכל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כל יום. חופש ללכת ולנסוע ממקום למקום, ולכל מקום. חופש להיות עצמאיים, לא להזדקק לתת דין וחשבון לכל מיני גורמים מגבילים, חופש לממש את עצמנו בכל מיני דרכים, בכל מיני זמנים ומקומות. כל אלה כנראה היו שקופים לנו לגמרי. כשהם זמינים, קל לפעמים להסתכל על חצי הכוס הריקה, על מה חסר לנו. מה עומד בינינו לבין החופש. כשנלקח מאיתנו החופש השקוף, הבסיסי, גילינו כמה אנחנו זקוקים לו, וגילינו גם כמה הוא נתפס כמובן מאליו. בעצם, גילינו כמה חופש יש לנו, בימים כתיקונם. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו על דחיה ועל בזבוז של חיים שלמים בשנה אחת.
שוב אני מתעקש להיות אופטימי. קיבלנו מתנה, ניעור. בתוך שנה אחת למדנו משהו שאנשים מגלים פעמים רבות כשהם קרובים לסוף הדרך. הזמן חמקמק, החופש זמני, המימוש העצמי הוא כאן ועכשיו ולא מחכה לנו לנצח. למדנו על ערכה של הגשמה, כדי שכשתפתח בפנינו שוב היכולת להגשים, לא נהיה עסוקים בהמתנה מיותרת אלא נתחיל להשתמש בחופש שלנו ולהוביל את עצמנו לאן שאנחנו באמת רוצים. להגשמה, ליצירה, להתחדשות, לחוויות חדשות.

למדנו על ויסות.
כן, הכל טוב ויפה בסעיפים הקודמים שעוסקים בעיקר בשפע שהיה לנו ובשפע שמחכה לנו מעבר לפינה, אבל בתוך המיגבלות והסגרים והיעדר המגע והחופש, למדנו גם לוסת את עצמנו. להכיל את החוסר. אמנם יש מחיר להיעדר מגע ולהיעדר חופש: אנשים חווים לחץ נפשי, בדידות, עצבנות, דכאון… אבל מרביתנו גם מצאנו דרכים להתמודד או לפחות להקל את הסימפטומים של החוסר הזה. למדנו לוסת. לקחת אוויר, לעשות שימוש מועיל במה שמותר (לאן אפשר להגיע ברדיוס קילומטר?…) ולהחליף אלמנטים חיוניים כמו אימון בחדר כושר בדברים חלופיים כמו ריצה או אפילו פעילות מודרכת בזום. הויסות הזה אינו תחליף קבע לצרכים הבסיסיים. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי מגע ולהישאר שפוי. אבל התקופה (הארוכה מדי) שבה נאלצנו להסתגר ולהתרחק לימדה אותנו לעבור למצב המתנה, לחכות, לקוות (ולהתגעגע). תירגלנו דחיית סיפוקים.

מה הלאה?
אוקיי, למדנו הרבה. עברנו חתיכת בית ספר בשנה אחת. לאן עכשיו? בהנחה שבקרוב נוכל להתחיל לשוב לשגרת החיים המוכרת אני מצביע על שני כיוונים אפשריים:
האחד: נחזור לדפוסים הישנים. נקבל חזרה את החופש השקוף, את התנועה החופשית, את היעדר המגבלות ו… נשכב על הספה ונהרהר במה חסר לנו. במה יעשה אותנו מאושרים יותר. לאן ניסע, מה נעשה, את מי נפגוש, ומי יפנה אלינו.
השני: נשדרג את עצמנו לדגם משופר, דגם 2021. נקבל את החופש והוא לא יהיה שקוף יותר. הוא יהיה ראוי לנו ואנחנו נהיה ראויים לו. ננצל את התנועה החופשית כדי להגיע למקומות שעושים לנו טוב. נהנה משכיבה על הספה אבל גם נקדש את הזמן שעומד לרשותנו ולא נשרוף אותו על כלום. נהיה – ולו קצת יותר – בהגשמה. בעשיה. בחקר. לא מתוך הרהורים נוגים על מה חסר לנו אלא מתוך סקרנות בריאה למה עוד מחכה לנו, מי מחכה לנו ואיך אנחנו מזמנים את המפגשים המסקרנים הללו, שיתרחשו.

מסיים את הפוסט באיחול לך שקוראת את הפוסט ולי שכותב אותו: שתהיה זו שנה של עונג, מגע, סיפוק והתגשמות פנטזיות. אם יש לי חלק בזה מהמקום המקצועי שלי… אני כאן מחכה לך, ולחופש של כולנו 🙂

הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

זרה

הרבה קורה באותו יום. מוות, לידה, התרסקות כלכלית, גשם ראשון, הפגנה בקרן רחוב, תאונת דרכים מיותרת. ככה זה בכל יום בעצם. הרבה אנשים בהרבה מקומות מקבלים ניעור בלתי צפוי, קריאת השכמה, דרישת שלום מעניינת. אחרים ממשיכים לנמנם את חייהם. ויש אותה, שרצה בין הטיפות, לא נרטבת.

היא פוסעת פנימה ביתית כזו, כאילו קמה משינה נכנסה לאוטו ובאה אליי. השיחה המקדימה מאוד עניינית, בלי small talk. מדברים על ההעדפות והגבולות שלה, ובאמת שאין צורך ביותר מזה. "שוב היא כאן ושוב הכל כמו מהתחלה".

הגוף שלה חטוב יותר משזכרתי. אין לי מושג מה היא עושה, בעצם אין לי מושג בכלל. יודע במעורפל באיזה תחום היא עוסקת, לא יודע מה שגרת יומה. אולי רמזים קטנים על לייפסטייל מסויים. היא סגורה. סגורה מאוד אפילו. כמו שהיא דיסקרטית, ככה היא פתוחה על מיטת העיסוי. הגוף שלה נכנס למצב טיסה מרגע שהיא מתקלפת מהבגדים ונשכבת על המזרון. שרה לי בלי מילים: "take my breath away".

הניגוד הזה בין הזרות המוקפדת בינינו לבין איך שכל שריר בגוף שלה מתמסר ונוכח הולך ומחריף. כקו חמקמק שמותח גבול בין הנאה ועונג לבין ניכור ותכליתיות. איכשהו זה מרגיש בסדר. טוב אפילו. מן הסכמה שותקת בינינו שהיא פה בשביל לקבל עונג, אני בשביל להעניק, וברמה האישית אין מקום לטיפת סקרנות הדדית. רק פיזיות חוקרת, מתנסה. אני נוגע אחרת. מפתיע אותה. היא קופצת, כל הגוף שלה נדרך. אותה זרות מוקפדת נסדקת כשהיא מבינה שאני קורא בה משהו נסתר כעת, משהו שחיכה שאגלה אותו מבעד למסך הערפל הסמיך שאופף אותה כמגננה. היא פולטת אנחה והרטט שלה מספר לי: היי זר מוחלט, נעים להכיר…

כשהכל מסתיים היא ממהרת לחזור לעולם שלה. להתעטף שוב בניכור הזר שבינינו, כמו לוודא שלא נחשפה יותר מדי, שלא יהיה קשה לסגור את הדלת. אולי היא תשוב, ואולי זה יקח שנה, אבל ברור לי שכשהיא תחזור, היא תהיה שוב זרה, ושוב הכי מוכרת, ודלת תיפתח, ותיסגר שוב. יש איזו אדישות מופגנת באיך שהיא מנהלת את המידור הזה שלה, ויש את הסקרנות שבה אני חוקר את הדלתות שהיא פותחת, את סימני הדרך המסקרנים בגן שבתוך החומה.

"חד פעמי זה לנצח"

היא מתקשרת אליי לתאם, ופורשת בפניי סיפור חיים מסקרן שנשזרים בו יחד נישואים של הרבה שנים, מסעות חיים, תהפוכות מקצועיות ואישיות… באופן כללי ברור שהאישה הזו היא מיקס מעניין בין טיפוס מיושב ומיינסטרימי לבין מסלול חיים מפתיע, מאתגר. כאילו לא יכולות לעבור שנה שנתיים בלי שמשהו יטלטל את עולמה, לפעמים בטוב, לפעמים בפחות טוב, ולפי השיחה – כמעט תמיד בחיוך ובאופטימיות.
היא מדברת על מיניות. מיניות של תשוקות ששוטפות אותה כגלים. לא, היא לא פרפרית, או במילותיה "למרות כל מה ששמעת , במשך השנים הארוכות האלה הוא הגבר היחיד איתו שכבתי. בעצם, נשאיר מקום לספק לגבי איזשהו ערב באיזושהי הזדמנות מאוד מיוחדת אבל אני לא לגמרי בטוחה מה היה שם ואני אקח את הסוד הזה איתי לעולמות אחרים". אבל היא עשתה דברים. בעיקר שברה מוסכמות. היא רקדה עירומה במדבר, היא הייתה הראשונה בה נגע גבר צעיר ובתול, היא יצאה לבד בתחפושת בעיר זרה למועדון מסתורי בו אנשים הגשימו פנטזיות וסטיות, שם מצאה את עצמה שולפת מישהי ממצב של ניצול והשפלה ומסיימת איתה את הערב בין סדיני המלון. היא פלירטטה תמיד עם הפנטזיה, עם התבערה הפנימית. במובן מסויים היא כל כך מינית שזה ממלא אותה עוד בטרם באה במגע עם פיתויי העולם החיצון. במובן אחר, נגזר עליה להיות תמיד ערנית לחיפוש, להרפתקה, להעלות את רף ההגשמה טיפין טיפין.
"וכאן אני באה אלייך"
"אני מחפשת חוויה חד פעמית, כהמשך טבעי לחוויות ששמעת כאן. לא סתם נתתי לך את ההרצאה הזו, רציתי שתכיר אותי קצת ותוכל להכנס לראש שלי. אני באה לחוויה חד פעמית ולכן אני באה מאוד מדוייקת. אני לא מחפשת משהו מורכב או מסובך, ולא זקוקה להמשך ביום שאחרי, ולא אכפת לי אם אשאיר אצלך משהו ממני או לא, אבל אני באה כל כולי ואני נכנסת אלייך לשעתיים שבהן אני דף חלק בספר פתוח ואתה מוזמן לכתוב בו, לצייר בו כרצונך וכמיטב כישורייך. סומכת עלייך שלא תקמט ותקרע. מרגישה בידיים טובות ואני הולכת עם תחושת הבטן שלי". וכך היא באה אליי, וההתרגשות שבה נדבקת גם בי, וכשהיא נכנסת אני מכבה את האור בחוץ ואין יותר עולם. יש רק את הרגע והמקום וכל שרוטט בתווך. וכשהיא הולכת, שובל ריח מתוק נחרט בזכרון, ובאותו יום יורד הגשם הראשון והאוויר מספר על סתיו.
חולפים הימים, שבועות הופכים לחודשים, עונה מתחלפת. עונה באה.
ובסתם יום של חול, ניצנוץ של טלפון וצליל של הודעה. וכשאני מושך מלמעלה את שורת ההודעות אני קורא חמש מילים שמחייכות אליי: "אפשר שוב לבוא לחד פעמי?"