כשגבר יודע אישה

כגבר שעינג והרגיש נשים רבות, הבחנתי עם הזמן במשהו מעניין, משהו שקשור בשונות בין המינים ובאופן בו ניתן לגשר על השונות הזו. נתחיל בשונות. אין לי יכולת להרגיש תחושות של אישה. לעולם לא אבין איך זה מרגיש כשיש וגינה, כשאישה חווה ריגוש וגירוי, איך מרגישות האורגזמות הנשיות השונות (למרות אין ספור תיאורים מקסימים ששמעתי מנשים רבות), ואיך עובד ה"חיווט" הייחודי בין גוף ונפש של אישה. החוויה הנשית, העדינה-מעודנת-מורכבת כל כך, תישאר תמיד חמקמקה עבורי כגבר.
אלא מה, להפתעתי הרבה, קרו מדי פעם מקרים בהם לקוחה שעינגתי העידה על תחושות חדשות, לא מוכרות, ובעצם העבירה את המסר שבעזרתי חוותה עונג חדש לה, בין אם בחוויה הזוגית ובין אם בחוויה הפרטית שלה עם עצמה. מקרים אלו עוררו אצלי שאלה: איך יתכן שאני כגבר לא יכול להבין מה באמת אישה חווה, אבל לפי הפידבק שזה עתה קיבלתי, למעשה עשיתי הכל כל כך נכון שהיא חוותה דברים שהיו חדשים לה? ניסיתי לסדר לעצמי בראש את העניין הזה שאני לעולם לא ארגיש מה שאישה מרגישה, אבל אני יכול "לנחש" את מה שהיא מרגישה כדי לקחת אותה למקומות גבוהים של עונג והנאה.
כדי להתמודד עם השאלה הזו חיפשתי דימויים מקבילים והלכתי למקום של נגינה. לא פעם השתמשתי בדימוי הזה כדי לייצג את האופן בו אני מענג אישה. זה מרגיש לפעמים קצת כמו לנגן. בכלל, הדימוי של לנגן מסתדר יפה עם האינטראקציה האנושית. "הוא פרט על מיתרי לבי"…
נמשיך עם קו המחשבה. כשנגן מנגן בגיטרה, הוא לא יכול לדעת מה מרגישה הגיטרה, מה קורה בתוך המיתרים. הוא כן יכול להשתמש במיטב כשרונו ונסיונו כדי להפיק מהגיטרה מנגינה באמצעות פריטה מדוייקת ורגישה על המיתרים. גם הפסנתרן לא באמת חווה את הדבר המסובך והמופלא הזה שנקרא פסנתר, אבל יש ביכולתו להפיק מהפסנתר צלילים מופלאים, לחבר אותם להרמוניות ולמנגינות עשירות. כשהיה הנגן צעיר בתחילת דרכו, לא ידע את כל זאת. יתכן שכילד הוא היה יושב על ברכי אביו או אמו, מקיש על קליד זה או אחר, מייצר רעש ותו לא. עם השנים והאימונים, למד לנגן, ובשלב מסויים מיומנותו נהייתה כה גבוהה שאפשר היה להתחיל להשתמש בדימויים כמו "הוא והפסנתר אחד הם" או "זה מרגיש כאילו הגיטרה היא חלק ממנו".
זום אאוט. נחזור לגבר ואישה… והרי לא מדובר פה בחפץ דומם, כך שלדבר על נגינה בפסנתר יכול אולי לעזור להבין קצת את צדו של הנגן, אבל המורכבות רבה יותר, הרבה יותר, וכך כל "קונצרט" עשוי להישמע אחרת, בכל פעם תשתנה המנגינה, יגוונו הצלילים. בנקודה הזו אניח לדימוי ואתייחס לדוגמה מופלאה מתוך לב לבו של המגע שלי באישה. הוגינה מספרת הרבה לנוגע, אם יש בו הקשב הנכון. אותה אישה שאני בוחר להביא כאן כדוגמה, הייתה כל כולה מכווצת. מבחוץ, וגם מבפנים. כשהגיעה אליי וביקשה לחוות שיחרור, נכנסנו לתוך תהליך מאתגר של להביא אותה למקום משוחרר. לאט לאט היא הגיבה למגע הכללי, לעיסוי בכל הגוף. אחרי שהשכמות השתחררו עברתי לאזורים אחרים, אחרי שכל הגוף הרגיש נינוח ופחות דרוך, הגעתי לאיבר המין שלה והתחלתי בעדינות לעסות גם אותו, תחילה חיצונית, ובהמשך מבפנים. זכור לי כיצד הוגינה שלה הייתה מכווצת. ממש תחושה של קיפולים, כיווצים, אולי קצת כמו אגרוף קפוץ. זכור לי מאוד ההבדל בין הכיווץ הזה לבין מה שקרה בהמשך, כשהיא הגיעה למצב משוחרר, מגורה, והתחילה לחוות את העונג כשפע, בביטחון. הוגינה השתחררה, התארכה, הרגישה חלקה ולא מכווצת ומקופלת, המגע היה בהרמוניה לאופן שבו היא הביאה את עצמה לאצבעותיי. תנועות טבעיות, ריקוד טבעי קדמוני שהחל להשתחרר בה. כשזה קרה, הבנתי שהיא חווה תחושות חדשות, ושאני מצליח יחד איתה לזהות את ההבדל בין מה שחשה מקודם לבין מה שהיא חשה כעת. ושוב, מהמקום שלי, לא אוכל לעולם לדעת מה היא באמת חשה, אבל העדויות לתחושות השונות היו ממש ניכרות וברורות, מהמקום שלי כפרטנר שנוגע.
אישה זו לא גיטרה, זה לא פסנתר. אין קונסרבטוריון ללימודי עונג ואין תזמורת פילהרמונית אליה הולכים כל שבוע לחזרות על תענוגות הגוף. מה כן? רגישות, הקשבה, נסיון. כמו הנגן הצעיר שבגר והפך למיומן, כך גם המגע משתבח עם השנים. אם מתאמנים, אם מביאים לתוך זה תשוקה, רגישות, הקשבה, אפשר לטפח את העונג לבד, ובתוך הזוגיות, ובמפגשים עם פרטנרים חדשים.
המלצות לסיום הפוסט:
1. היי הנגן של עצמך. דעי את העונג שלך, ונסי לחקור מה שטרם חקרת.
2. יש דברים שאפשר לחקור רק עם פרטנר, ויש תחושות אליהן לא תגיעי לבד. בחרי נכון את הפרטנרים שלך לאורך הדרך. את הטיפים הכי חשובים לבחירת הפרטנר כבר רשמתי: שיהיה קשוב, שיהיה רגיש, ורצוי שיהיה מנוסה. אם נוסף על אלה מתקימת ביניכם משיכה הדדית, אתם בדרך ליופי של קונצרט.

הצד האפל של פנטזיות והגשמתן

בעקבות שיחה מעניינת עם ידידה החלטתי להרחיב בפוסט הזה על הפער שבין פנטזיה והגשמתה, ובאופן ספציפי יותר, פנטזיות מעולם השליטה. תחילת הסיפור בסקרנותה של האישה המדוברת לחוות יחסי שליטה. סקרנות שהחלה לאחר קריאת ספר העוסק בנושא והמשיכה בנבירה ברשת בשלל כתבות ופורומים. "באיזשהו שלב נוצר קשר עם מישהו" היא מספרת לי. היא ממשיכה ומתארת התכתבות שהתפתחה ביניהם, וכיצד התוודו שניהם על הרצון לטעום את עולם השליטה. "היו לי גם בעבר פנטזיות סביב סקס כוחני, לא בתכיפות ולא בצורה כל כך גשמית" היא מוסיפה, "אבל מאז שהספר פתח בפניי עולם שלם ומגוון של חוויות לא יכולתי להפסיק לפנטז על זה". אקצר את הסיפור ואגיע לשיא המתבקש, אחרי כמה שבועות של קשר שברור להיכן יוביל נמצאה ההזדמנות, נרקמה התוכנית והמפגש התממש. "הייתי מרוגשת בטירוף, כל הבוקר התהפכה לי הבטן, כמעט ביטלתי… בסוף הצלחתי להכניס את עצמי לאוטו והגעתי לצימר שבו קבענו". ומכאן היא מתארת מפגש שמתחיל בקשירת עיניים ונמשך באיבוד. אבל לא כמו בפנטזיה – איבוד השליטה – אלא איבוד של עצמה. לדבריה שום דבר לא הרגיש נכון. למעשה, שום דבר לא הרגיש. "התנתקתי. הייתי מנותקת. לא הצלחתי בכלל לחוות את עצמי שם בתוך החדר ההוא. די מהר התחלתי לחשוב מחשבות כמו – מתי זה מסתיים, איך אני יוצאת ולא חוזרת, ואיך אני שוכחת שכל זה קרה בכלל. לא נהניתי. עזוב שלא נהניתי, אפילו לא הרגשתי שום תכלית ושום חיבור לכל מה שהתרחש שם. בסופו של דבר היה גם סקס אבל לא נעים לי לומר שזה היה סקס גרוע שחיכיתי שיגיע לסיומו. הרגשתי מושפלת לגמרי, מובכת, ורק רציתי לעוף הביתה ולהתקלח מהר".

עד כאן הסיפור, העצוב, המאכזב ולצערי הלא בהכרח ייחודי שהביאה בפניי אותה אישה. כבר כתבתי בעבר על נושא השליטה, נושא פופולרי, נפוץ ונפיץ. לפני שנעמיק מעט בעניין השליטה אני רוצה להציג כאן שאלה חשובה:

האם פנטזיות נועדו להתגשם?

ישנה טענה שפנטזיות נועדו להישאר בלתי ממומשות בעיקר מהסיבה שבמקרים רבים ישנו פער בין הפנטזיה לבין איך שהיא מוגשמת, כלומר איכות החוויה. יש בזה הגיון מסויים, כיוון שאין ספק שהדמיון יודע לתסרט את הדברים בצורה מושלמת. הרי זה הדמיון שלנו, וככזה הוא יציר מוחנו ונפשנו. בדמיון הפרטנר ייראה בדיוק לטעמנו, הריח יהיה מושלם, המגע יהיה בדיוק כמו שנעים לנו, התחושות יהיו מסונכרנות עם הפנטזיה. ואז במציאות, בבואנו להגשים את הפנטזיה מתחילים הפערים להיחשף. יתכן שהמשיכה המטורפת שבדמיון לא עומדת במבחן המציאות, ואולי המגע לא מדוייק, והתחושות לא באמת מענגות כמו שפינטזנו.
אבל אני רוצה לטעון את הטענה הנגדית ולומר שפנטזיות אכן נועדו להתגשם. אמר פעם שמעון פרס שאנשים שאין להם פנטזיות לא עושים דברים פנטסטיים. אמירה כללית שעוסקת בחלומות אנושיים, אבל אם נתמקד במישור המיני, אני חושב שזה עצוב שיש אנשים ש"מתים" לחוות משהו ומסתובבים עם התשוקה הלא ממומשת הזו ועם תחושת החמצה. האתגר לפיכך הוא לא להדחיק את הפנטזיה ולהימנע מהגשמתה, אלא להצליח להגשים אותה באופן חיובי.

הגשמת פנטזיה אינה שונה מכל חוויה מינית אחרת

כדי להצליח לעוף גבוה צריך שיהיה גם חיבור טוב לקרקע ולכן הצעד הראשון הוא לוודא שאנחנו לא נישאים רק על כנפי הדמיון. כששאלתי את האישה מתחילת הפוסט כמה שאלות על השתלשלות העניינים עם אותו פרטנר להגשמה, התברר לי שהיא הייתה כל כולה בתוך הפנטזיה, ואל המפגש הזה הגיעה נטו עם התסריטים שהיו לה בראש. בדיעבד, היא הודתה, היא הבינה שבתוך הדברים שהוא כתב לה עוד לפני שנפגשו היו סימנים מקדימים לכך שהחוויה לא תהיה מה שחיפשה. הבעיה היא שאת כל הפערים הללו היא השלימה באמצעות הדמיון. היא למעשה "תיקנה" את דמותו, עוד לפני שנפגשו, בלי לתקשר איתו את זה. לדוגמה כשהוא דיבר על דברים שיעשה לה, והתבטא בצורה משפילה, היא הייתה נטו בתוך הריגוש, ולא טרחה לאסוף את החתיכות ולהרכיב את הפאזל. פאזל שבדיעבד מצייר את הפרטנר שבחרה כמישהו לא מנוסה, לא מתחשב, לא רגיש ולא אחראי.
ולכן אני אומר שכשבאים להגשים פנטזיה, צריך להגיע מתוך מקום אחראי ומודע. זה לא קולנוע, ולא רומן ב 400 עמודים. זו המציאות שיכולה להעיף אותך לשמיים בשעתיים או לרסק אותך לתהום בעשר דקות. את, הקוראת שורות אלה מן הסתם גיבשת לך סט ערכים ועמדות לגבי מה שכן ולא מתאים לך בסקס. אולי למשל את יודעת שממש לא מתאים לך "זיון בשירותים של מועדון", ואולי את סבבה לגמרי עם סקס חייתי עם מישהו שלא הייתי מסתובבת איתו בשום מקום חוץ מבחדר המיטות. יש הרבה סוגים של סקס שכן או לא יתאימו לך ואת בוחרת את הסיטואציות לתוכן את נכנסת מתוך חשיבה בהירה, כך אני מקווה. ובכן גם כשאת פונה להגשמת פנטזיה את צריכה לפעול בתוך גבולות גזרה מוחשיים ולא דמיוניים בלבד.

חזרה לעולם השליטה

יש לי תפיסה מאוד ברורה לגבי שליטה ככל שזה נוגע לסקס. בתמצית הדברים: לא מדובר במפגש בין שולט ונשלטת אלא במפגש בין שני אנשים מתמסרים. הנשלטת (או הנשלט, אין משמעות למגדר) מתמסרת, משחררת שליטה, מתכנסת כל כולה להיות מובלת לתוך התהליך, לתוך התחושות, לחיבור שבין מי ששולט בה ובינה. השולט לעומת זאת, אינו פטור מהתמסרות כלל. לתפיסתי להיות השולט – הדומיננטי – בסקס, משמעו להתמסר להובלת התהליך, להתמסר לעינוגה של הנשלטת, להיות כל הזמן במקום שומר. להיות ראוי להתמסרות של הנשלטת.
רגע, ומה עם הכאב? אני בטוח שלפחות חלק מהקוראות שואלות את עצמן אם לא שכחתי את שלל האלמנטים הקשוחים המגיעים עם "משחקי השליטה": הצלפות, שימוש בכח, קשירות, ריסון ועוד… ובכן לא שכחתי בכלל, וזו בדיוק מהות הדברים. מבחינתי יש רק דרך אחת בריאה לחוות יחסי שליטה והיא הדרך שבה שני הצדדים נהנים. אני פוסל על הסף מצב שבו יחסי שליטה מושתתים על ריצוי גחמתו של השולט, ועל התבטלותה הנרצעת של הנשלטת עד רמה של אי הנאה.
רגע… אז בעצם כאב למטרת הנאה? יש דבר כזה? כן, בהחלט. יש אפשרות (לא לכולם) לקשר עונג וכאב, וכשאישה מפנטזת על חוויה של שליטה הכרוכה בהצלפות למשל, זה בסדר גמור להגשים את החוויה, אבל כדי שזו תהיה חוויה מוצלחת השולט חייב לשחרר את האגו, להתרכז בעונג שלה ולא בהאדרת עצמו, ולהבין שהוא בסך הכל כלי ולא מלך. זה נשמע רדיקלי אבל אני מנסה להעביר פה מסר חד משמעי: ההתמסרות של הנשלטת לא מורידה אותה למעמד נמוך אלא מרוממת אותה לדרגה נשגבת. השולט, צריך להצדיק את התמסרותה של הנשלטת בכך שהוא גומל לה על התמסרותה בחוויה שעונה על מה שהיא מחפשת. מכאן מתחילה דרך פתלתלה של המון רגישות והקשבה, כדי להצליח להפוך דבר כה רגיש כמו כאב או כניעה לעונג והתעלות.

ולכן…
תקשורת מקדימה,
תקשורת תוך כדי,
מינימום אגו.

התקשורת המקדימה צריכה לכסות כמעט כל היבט של הפנטזיה. גבולות גזרה, מה כן, מה לא…. לדוגמה חשוב מאוד שהוא יידע שאת כן מעוניינת בכאב אבל לא מעוניינת בהשפלה מילולית. את כן רוצה שיהיה קשוח איתך אבל את ממש לא מוכנה שיירק עלייך או יקרא לך בשמות גנאי. תוך כדי התקשורת המקדימה את לומדת אותו. האינטואיציה עובדת. וזה השלב שבו את צריכה לגבש החלטה האם הוא עומד בקריטריונים של הפיסקה הקודמת, האם הוא ראוי להתמסרותך, האם הוא ישים את העונג שלך בפרונט או שיהיה עסוק יותר בגחמותיו ובהאדרת האגו.

תקשורת תוך כדי: אל תמצאי את עצמך במצבה של אותה אישה שהתנתקה, לא רק ממנו אלא גם מעצמה. היופי האמיתי בחוויה של שליטה והתמסרות הוא להגיע למצב של ריחוף, של ציפה בתוך החוויה. קוראים לזה "ספייס" וזה יכול להגיע אפילו דרך כאב. אבל בשביל זה לא צריך להתנתק אלא להפך, להתחבר. רק כשאת מרגישה בטוחה בידיים של מישהו את יכולה להפוך באופן סופי לשלולית של עונג, לוותר לגמרי, להתמסר לגמרי ולהשתחרר. לא מתוך ניתוק. מתוך חיבור.


להכנס לכושר מיני אחרי הרבה שנים?

פגשתי לא מעט נשים שסביב גיל 40-50 מבקשות לחקור את העונג המיני שלהן אחרי 20 שנים של שממה מינית. יתכן והאישה חוותה את עצמה כ"א-מינית" כל השנים הללו, ואולי בן הזוג "לא יודע לגעת" והמין הפך למטלה של "נסמן וי ונלך לישון", ועוד לא דיברנו על גידול ילדים, וקריירה, ואעצור כאן לפני שאתחיל להישמע כמו מדור יחסים באיזה גיליון מגזיני…
מצב נתון: במהלך המון שנים של פעילות מינית דלה (או אפילו היעדר פעילות כזו) ללא עונג מיני ממשי, הגוף והמיינד לא מכוונים לתדר הנכון. ככל שזה נוגע למיניות – את לא בכושר. לכאורה כושר נתפס בדרך כלל כפיזי בלבד, אבל אני סבור שהשילוב בין פיזי ומנטלי הוא המפתח לחוויה טובה.
קחי אישה שלא עשתה פעילות גופנית כל החיים. סביב גיל 40 מסתובב איזה בורג, בקטע טוב כמובן, והיא מצטרפת לקבוצת ריצה. בהתחלה קשה לרוץ 300 מטר. אחרי חודש היא רצה שני קילומטר ועפה על עצמה. אחרי חצי שנה היא נרשמת למירוץ 5 קילומטר ראשון ובהמשך היא מוצאת את עצמה רצה 10 או יותר. ממצב של חוסר יכולת לרוץ, היא מוצאת את עצמה רצה מעל שעה רצוף, וזה מרגיש מדהים לגלות שהגוף מנגן נכון. הצליל מכוון.
עכשיו בואי נדבר רגע על מה שקרה כאן. מה המפתח לשיפור בכושר הגופני? האם זה חיזוק השרירים? האם זה שיפור הסיבולת? עליה ביכולת האירובית?
כל התשובות נכונות, אבל לצד כל אלה יש מימד חשוב מאוד שבלעדיו זה פשוט לא היה מצליח: המימד המנטלי. אותה אישה שלא הצליחה לרוץ 300 מטר ראתה מולה קיר. חומה גבוהה. היא לא יכלה בכלל לראות את המרחקים הארוכים כי אחרי עשרה צעדים של ריצה הדבר היחיד שהיא חשה זה חוסר יכולת להרים את הרגליים ולהמשיך לרוץ. היא לא ממש האמינה, גם אם היא מאוד רצתה. יתכן שבאימון הראשון היא התמודדה עם קולות חזקים בראש: זה קשה, זה בלתי אפשרי, אני לא מסוגלת, אין מצב שאני אצליח.
עברו כמה אימונים ועם או בלי שהיא שמה לב היא מצאה את עצמה מסיימת שני קילומטר. משהו התחיל להשתחרר. היכולת לסיים בהצלחה משימה שלפני כן נראתה בלתי אפשרית, הרחיבה לה את הסקופ, את מרחב האפשרויות המנטלי, והתחיל תהליך יפה של סנכרון בין אמונה ובין הצלחה, בין ניסוי ובין הישג.
את כבר יכולה לראות את קוי הדמיון האפשריים בין כושר ריצה לכושר הנאה. גם כאן, אחרי הרבה שנים של פעילות לא מספקת, נדרש לא רק ללמוד להפעיל את השרירים אלא גם להצליח לשחרר את הראש, להיפרד מתפיסות ישנות ולעבור דרך השער לחוויה טובה ומתקנת. וכמו אותה אישה שעשתה בקושי 300 מטר ובהמשך למדה להבין ולהאמין שהיא יכולה הרבה יותר, זה יכול להיות תהליך שלוקח זמן, ולא לחיצה על כפתור וגמרנו.
יש ביטוי חזק באנגלית: use it or lose it , וזה קצת מלחיץ כי באמת אחרי עשרים שנה של שממה מינית את עלולה לשגות ולחשוב: אולי איבדתי את זה לגמרי? אז אני רוצה להוסיף שלא. לא איבדת את זה לגמרי. גם מה שאבד יכול לחזור, אם משקיעים מספיק בחיפוש, באימון, בלימוד מחדש.
בואי נוסיף: search for it.
וגם: explore it
ואם את מעוניינת שאעזור לך לחפש, לחקור ולהעיר את שנרדם, צרי קשר, ו… חזרי לכושר!

יום האישה – כל השנה

אני פוגש אתכן כל השנה. יום האישה הוא אמנם יום סימבולי, אבל הפלא הנשי חי ותוסס בכל 365 הימים. נשיות עתירת גוונים, בכל מיני צורות וגדלים. נשיות של סקרנות, של תשוקה, של תאווה וחקר. נשיות של כמיהה, געגוע, של חיפוש. נשיות בוטחת, עוצמתית, מנוסה, ונשיות של רכות, חמלה, ופסיעות זהירות בדרך לא מוכרת.
גברים ונשים מייצרים יחד מרחב תוסס, מעניין, כאוטי. העולם הזה לא היה כה מעניין ומגוון לו היה מאוכלס על ידי בני או בנות מין אחד. הקוטביות הזו, ההשלמה, הניגודיות, המטוטלת שנעה כל העת בין משיכה וניתוק, בין חיבור ובין פרידה… כגלי הים האינסופיים. וכל העת, כל מין מתבונן בסקרנות במין הנגדי, מנסה לפענח את הפלא, את השריטות, את "איך זה מרגיש להיות" אישה או גבר.
כגבר שנוגע בנשים, אני זוכה להצצה אינטימית לתוך עולמן של הלקוחות שלי. לסקרנות הבוערת, לתשוקה למשהו אחר, לדחפים הטבעיים, ליכולת לומר בקול פנימי ברור: אני באה, בשבילי, מגיע לי. ככל שאני נחשף ליותר ויותר מהאנרגיה הגועשת שמתחת לפני השטח – האנרגיה הרגשית, המנטלית, היצרית הקסומה הזו שאצורה באישה, אני נוכח באינסופיות שבמהות הדברים. קצת כמו להרים את הראש ולהתבונן בשמים זרועי כוכבים. לכאורה אוסף של נקודות אור בחלל, 'הכל אותו דבר', לא? אך בפועל ככל שחוקרים ומגלים יותר, מבינים את העושר, האינסופיות, ההתרחבות המתמדת, היעדר הגבולות הברורים. אסטרונום לעולם לא אהיה, אבל כאן, ברמה הכי ארצית, במרחב החומרי-אנרגטי-תודעתי, זה שבו גבר נוגע באישה, אני חווה כל פעם מחדש את יום האישה הסימבולי. ואני מוקיר תודה גדולה על הזכות.

הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

לדעת לגעת. או: בשבחי המגע העצמי

החדר שקט. אולי מוזיקה מאוד מינימלית, אוורירית. אולי נר ריחני, עדין. הוילון סגור. את שוכבת על המיטה. זה החדר הפרטי שלך. נעלת את הדלת. הכרחי שלא יפריעו לך. את צריכה להרגיש בטוחה, משוחררת, נטולת הפרעות. הטלפון על שקט. את על רטט. לא כזה שבא מהויברטור, כבודו במקומו מונח, והוא מונח במגירה. היום הרטט יבוא מבפנים.
אין מטרה מיוחדת. את לא צריכה לגמור, את לא צריכה להתאמץ, את לא מכוונת לפורקן או לשיא. את בחיבור פשוט לתחושה. את נוגעת. קצות האצבעות יוצאות לטיול. קצות הציפורניים משרטטות שבילים. את מספרת לעצמך בלי מילים סיפור על תחושות. על דיגדוג, על נעים, על איזורים קהי חושים ואזורים שמתעוררים למגע. על איך זה מרגיש כשהיד מונחת כולה על העור ואיך זה מרגיש כשאת מרחיקה אותה מעט ורק החום והאנרגיה רומזים על מיקומה. את חוקרת, את מסתקרנת, את אוהבת את עצמך.

מתי פעם אחרונה נגעת בעצמך פשוט בשביל לאהוב? מגע מפנק, מרעיף חום, מגע של הודיה לגוף הנפלא שמשרת אותך. מגע שונה מהמגע התכליתי שמכוון לפורקן. אוננות זה נפלא, וזה חלק בריא במיניות שלך, ולצידה כדאי מאוד שיתקיים גם מעשה אהבה עצמי. כי קל מאוד לשכוח לאהוב את עצמנו במגע, ולהשתמש בגוף ככלי לפורקן ולסיפוקים קטנים. אני רוצה שתזכירי לעצמך את הרטט העמוק יותר, זה שמהדהד מעבר לחמש הדקות המזמזמות של הויברטור הנאמן.
איך עושים את זה?
♥ כאמור – פרטיות.
♥ זמן פנוי – כל פרק זמן שהוא בין 10 דקות לשעה, לא נהיה גרידיים יותר מדי. גם 10 דקות של רוגע מוחלט הן עולם ומלואו כשזה מגיע לאהבה עצמית.
♥ שבירת שגרה, גיוון, עקיפת דפוסים. את לא נוגעת כמו תמיד, את לא עושה בדיוק את מה שעובד בשבילך כשאת רוצה לאונן. את מאיטה את הקצב, את מפזרת את המגע, את מלטפת מקומות חדשים, פה מתעכבת, שם חולפת, את מסתקרנת כלפי עצמך.
♥ חקר העונג. ההקשבה החושית בשיאה. עכשיו תעזרי לחושים כמו שמלבים אש בנשיפות. את מעורבת בתהליך לא רק באצבעותייך. לדוגמה: הידיים שלך נוגעת בבטן, מלטפות, וכשאת שואפת אוויר את מתמקדת באותו האזור, כלומר את נושמת לשם, לבטן. דמייני גל של חום מתלהט לו באזור. את עשויה להיות מופתעת שהתחושות הללו בשליטתך והרטט נבנה מבפנים. כעת את כבר חוקרת את העונג באופן פעיל. את משחקת עם הגוף שלך, ולא רק דרך מגע. החושים דרוכים, הסקרנות נוסקת. מה עוד אפשר לעשות עם זה? והיכן?

אני מוקיר את הזכות לענג נשים שבאות אליי ומתמסרות למגע שלי. זה נפלא שאישה נעזרת בי כדי לחוות תחושות נעימות. יחד עם זאת אני רוצה שיותר נשים יזכרו לאהוב את עצמן, בעצמן. שזה יהיה חלק מהשפה הטבעית, מהשיח היומיומי של אדם וגופו, אישה וגופה. ונפשה, כי גוף ונפש כרוכים זה בזה, וכשתתרגלי את האהבה העצמית, גם אם זה במימד הפיזי, הנפש תירגע, תתפייס, תתמוגג.
מצאת את הפוסט הזה שימושי? פתחתי לך כיוון חשיבה? שתפי, ספרי לי, והמשיכי להזכיר לעצמך אהבה עצמית, ורצוי כמה שיותר.

זה שלך.

החיפוש אחר העונג חוצה גילאים, סטטוסים, תרבויות ואמונות. מגיע שלב מסויים בחיים שבו משהו מתעורר, משהו נעור לחיים, עמוק מתחת לפני השטח. אחרי שנים של הסחות דעת של החיים שדוחקות את המיניות לתחתית סולם העדיפויות, אפילו עד כדי א-מיניות מוחלטת, נלחץ איזה סוויצ' בראש ובגוף, ואת יוצאת לחקור. "יוצאת" זו מילה קצת מוזרה בהקשר הזה, כי בעצם את עסוקה בלהכנס פנימה, להקשיב לגוף, לסימני השאלה שבראש, לסקרנות שמובילה אותך להתנסויות חדשות. עם עצמך, איתו, ו… בחוץ. וזה שלך.
זה שלך כי זה משהו פרטי, משהו שאת בוחרת כמה, איך ועם מי לשתף.
זה שלך כי זה משהו שרק את יכולה לאפשר, להניע, לחקור ולהעז.
וזה שלך פשוט כי את מגיעה להבנה שמגיע לך. כי אחרי שנים של הדחקה שאולי היית מודעת לה ואולי לא, את רוצה לשים את עצמך במרכז, בזמן ובמקום הנכונים לך, ולחוות יותר עונג, יותר חושניות, יותר.

ולפעמים זה קצת מבהיל, המחשבה הזו ששנים רבות "בוזבזו" בקהות חושים, בחוסר חיבור למיניות שלך, לעצמך. מן מחשבות כמו "איפה הייתי כל הזמן הזה?" או "אולי איבדתי את זה לגמרי?"… וכמובן "מאיפה מתחילים בכלל אחרי כל כך הרבה שנים…"

אז קודם כל מתחילים בלא להבהל מהפחד. לא להילחם בזה. זה בסדר שיש בך בילבול, ויש בך קולות סותרים, וזה בסדר שאת לא ממש יודעת איך להתחיל, ואיך זה יהיה, והאם את בכלל מסוגלת. אל תילחמי בזה. הקולות יירגעו מעצמם בזמן הנכון. כשרעשי הרקע הללו נוכחים, עברי למצב התבוננות, קבלי את הבילבול והחששות בהבנה.

יש משהו מעניין שקורה כשהדברים מתחברים נכון יחד, כלומר כשמגיעים לנקודת זמן ומקום בה הראש משוחרר, מגורה, והגוף במצב עוררות וריגוש מיני: הגוף נזכר. לפעמים הגוף נזכר בדברים שלא ידעת ששכחת בכלל, תחושות חדשות לחלוטין. אבל אני בכוונה משתמש במילה 'נזכר' כי הגוף יודע. הוא תמיד ידע. אולי לא השתמשת, אבל הגוף שלך יודע לעשות דברים נפלאים, גם כשזה מגיע לעונג המיני. לפעמים כשאני מענג מישהי שזו לה הפעם הראשונה שהיא חווה סוגי מגע ועונג חדשים, אני שם לב לפער בין החווייה של העונג לבין היותה ממש מופתעת מעוצמת התחושות. בדימוי, אולי זה קצת כמו לרכוש איזו מיומנות חדשה, לדוגמה ללמוד לרכוב על אופניים, או ללמוד לשחות. בהתחלה זה נראה כמעט בלתי אפשרי, אבל באיזושהי נקודה הכל מתחבר יחד, הגוף פתאום מתחיל לנגן באוטומט את המיומנות החדשה, ובעקבותיו התודעה עושה צעד קדימה, משתחררת מעוד חסמים, מתחברת לעוד שפע.

אז זה שלך, ושלך הגוף המופלא שמשרת אותך.
חברי לתוך זה סקרנות, קחי נשימה עמוקה, שחררי נשיפה… וזה מתחיל….

על התמסרות, שליטה ושחרור

היא כותבת לי לפני הטיפול: "המטרה המרכזית שלי היא לשחרר ולהנות. להתנתק מהכל ולהיות חופשיה מניהול ומצורך לנקוט איזושהי פעולה. אני סומכת עליך שתדע לקרוא אותי ולקחת שליטה. קח בחשבון שקשה לי לשחרר שליטה ואני אתגר לא פשוט"

יש לי השקפה די מאורגנת על שליטה והתמסרות. אני לא חושב ששתי המילים הללו בעלות אותו משקל על המאזניים. הן לא מאזנות זו את זו. המילה התמסרות כבדת משקל הרבה יותר. חשיבותה גדולה יותר, האתגר הטמון בה משמעותי, ובאמצעותה אפשר גם להגיע רחוק יותר. השליטה לעומת זאת, היא במקרים רבים גורם מעכב, שיקוף של האגו, ונוסף על כך השליטה, כשהיא מונעת מגחמה ומצרכיו של אחד הצדדים המעורבים באינטראקציה, חוטאת להתמסרות, למתמסר/ת.

כשהיא מגיעה אליי לצורך קבלת העיסוי האירוטי, אני משוחח איתה, מרגיש את האנרגיות איתן נכנסה, מתחיל ללמוד אותה עוד בטרם נגעתי בה. אני לא נכנס איתה בשיחה המקדימה לעניין תפיסת העולם שלי על שליטה, אבל בהמשך, כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי אני מספר לה בלי מילים את שאני חושב:
זה לא מפגש בין זו שמתמסרת לזה שלוקח את השליטה.
זה מפגש בין זו שמתמסרת לקבלה, לבין זה שמתמסר להענקה.

על דומיננטיות ועל כניעה

היא שוכבת דוממת, נאמנה למטרה אותה הגדירה לי מראש – להיות בקבלה פאסיבית של מגע ועונג, להיות חופשיה מהצורך לעשות משהו. ככל שהיא מתמסרת יותר, אני משלב אלמנטים יותר דומיננטיים במגע שלי בה. וכאן טמון ההבדל בין השליטה לבין הדומיננטיות. אני לא שולט בה. אני מוביל אותה. כי היא רוצה להיות מובלת, היא רוצה שאקח אותה למסע, לגילוי. היא רוצה לשחרר ולהשתחרר, והיא כמהה להתמסרות אחרי שכל יום, פחות או יותר כל היום, היא עסוקה בלהיות בקונטרול ובלנהל את עולמה ואת עולמם של הסובבים אותה והכפופים אליה. האישה הזו מחזיקה כל כך הרבה קלפים ביד, רובם קרוב לחזה, והיא כל כך רגילה להיות בפוזיציה הסמכותית, זו שכל העיניים נשואות אליה, שהיא מבקשת פשוט ללכת לאיבוד קצת, להיות קצת קלולס, לא לדעת הכל, לא לצפות מראש את הצעד הבא שלי. וזה מה שאני רוצה להעניק לה. וכשאני מתמסר לתפקידי הדומיננטי, אני שואף לקחת אותה למסע בו תוכל לחוות קשת רחבה של תחושות, החל ברוגע, על סף ההירדמות אפילו, כשאני מתחיל בעיסוי מרגיע ומשחרר, ואז דרך שלבי העוררות, והגירוי המיני, ועמוק יותר אל אלמנטים נוספים שנחבאים בפינות החושיות והחושניות של ההתמסרות ושל העונג. וככל שאני דומיננטי, והיא בכניעה, ברור לשנינו באיזשהו מקום הגיוני ומודע באחורי הראש, שזה כאן ועכשיו, בתוך הבועה המסויימת לתוכה נכנסנו יחד. והידיעה הזו משחררת. ההבנה שמחוץ לזמן ולמקום הזה, נפסק "משחק התפקידים" שכל כך מתאים כרגע, אבל לא רלוונטי באינטראקציה היומיומית של אנשים והעולם שסביבם. עולם טורפני, עתיר אגו, אינטרסים, סכנות. פה היא מוגנת, כאן אני מגונן, ושנינו מתמסרים. פשוט… בשני אופנים שונים.

לשחרר

אחד הדברים הכי מאתגרים עבור הרבה אנשים ובמיוחד נשים, זה… לשחרר.
לשחרר את המיינד: יש כל כך הרבה התניות ודעות קדומות שמסתובבות איתנו חיים שלמים.
לשחרר את הגוף: להצליח להרפות, להרגע, להתמסר…
לשחרר את הנפש: לאפשר לציפור הקטנה שבפנים לפרוש כנפיים ולעוף. להשתחרר מהכבלים.

העיסוי הארוטי, עבור אישה שמתקשה לשחרר נראה לפני ההגעה אליי כמו משוכה גבוהה במיוחד. רבות הפעמים בהן אני שומע מלקוחותיי על הקושי לשחרר, על הרצון בחוויה משחררת, על החששות שלא יצליחו להשתחרר. והיופי? שכמעט תמיד זה מצליח. הן משחררות, הן משתחררות.
אז איך זה קורה? הוקוס פוקוס? אבקת קסמים?
המציאות פשוטה יותר. החומרים היפים והעוצמתיים מהם עשוי שחרור הינם חומרים טבעיים, זמינים לכל דורש, אינם ממכרים והינם בטוחים לשימוש. להלן היסודות לשיחרור מוצלח בעיסוי הארוטי ובכלל באינטראקציה אינטימית בין אנשים:

נתחיל בדבר הכי חשוב: הקשבה. ההקשבה היא הבסיס לכל התהליך, והיא נוכחת במהלך כל העיסוי. הקשבה לא מתבצעת רק עם האוזניים, אלא עם כל החושים. כשאני מקבל לקוחה, אני בהקשבה. כשאני יושב לשוחח איתה, אני מקשיב. כשאני נוגע בה, ההקשבה מתחדדת עוד יותר, בלי מילים כמעט.

נמשיך לדבר הבא: כשזה נכון, הגוף יודע, הנפש מרגישה. וכאן אני מתייחס לרעשי הרקע איתם מגיעה לפעמים אישה לעיסוי. רעשי רקע כגון רגשות אשמה (תחושה של הסתרה, אפילו של "בגידה" בבן הזוג במידה והיא בוחרת לא לעדכנו), או תפיסות שגויות וחוויות עבר טראומטיות ככל שזה נוגע לאינטימיות, מיניות, והמפגש הזוגי.
אלא מה, כאמור, הגוף יודע והנפש מרגישה. עמוק בפנים יש את התובנה הברורה שצפה ועולה לפני השטח: נעים.
זה נעים.
זה נכון.
אם את מרגישה שאני נוגע בך, והמגע עושה לך טוב, עד מהרה הרעשים נחלשים ואת מקומם תופסת ההקשבה מצידך, הסקרנות החושית, הרצון לחוות, להרגיש, להשתחרר. באותו אופן, אם את מרגישה שאני נוגע בך ברגישות, ואני נמצא כאן עבורך, ומרוכז כל כולי בלהעניק לך, הנפש לא מסוגלת למכור לך את הסרט הרע של רגשות אשמה, של מחשבות שליליות כגון ההתוויה "בוגדת". כשאת מבינה שזה מה שמדוייק לך כרגע, את לא קונה את ה"סרטים" הרעים, אלא מאפשרת לעצמך להיות במקום החיובי, המקבל, המוערך.

מה עוד? מה החומרים הנוספים מהם עשויה חוויה טובה של שחרור?
חיבור. וגם כאן הפשטות מנצחת. חיבור זה לא משהו שצריך בהכרח להתאמץ עליו. לפעמים השחרור הוא מהות החיבור. הנוכחות הפשוטה, יחד. שפת הגוף היא שפה של מגע ושל אנרגיה. תוך כדי שמתקיים המגע, נוצר אותו חיבור מופלא בין שניים. החיבור הזה הוא משהו שטבוע בנו, כיצורים חברותיים, מיניים, חושניים ומרגישים. לא חייבים היכרות מקדימה בשביל חיבור, ולא צריך עשרה מפגשים כדי לאפשר אותו. עשר דקות של מגע יכולות לייצר חיבור שמביא לשחרור. כי יש שם אמון, יש ביטחון, יש הרגשה של "נעים לי" ושל "רואים אותי" ויש שם את ההבנה ש"זה בשבילי, זה עבורי". וכשזה כך, ונוסיף פנימה רגישות, זה חייב להתחבר.

ולסיום – לשחרר זה בעיקר להפסיק להחזיק בכח. להפסיק להיאחז. לא להיתלות במה שהיה, אלא לאפשר לרגע עצמו להתקיים. להיות בנוכחות. היופי הוא שכשמפסיקים להיאחז מגלים שלא נופלים, שהכל יציב כשהיה. ומה קורה אז? אז מתחיל השלב הממש מהנה… כשפורשים כנפיים ומתחילים לעוף…
אבל נניח לתעופות כרגע. הן עוד יגיעו. כשתגיעי.
בינתיים – לשחרר.

הפשטות שב-wow, או: הגוף יודע, הגוף זוכר.

"אז רוני… וואו… מאיפה להתחיל?
יצאתי ממך אחרת מאיך שהגעתי"


היא נכנסת עם התרגשות גדולה, עם סימני שאלה, עם הרבה זמן שעבר עליה בהיסוסים, בהתלבטויות. בדיעבד, נעימה לי המחשבה שהייתי עבורה הגשמה של פנטזיה, אך גם חבל לי בשבילה שבהגשמה הזו הייתה כרוכה תקופה לא מבוטלת של התלבטות, של חששות.
אבל היא כאן.
והיא פתוחה אליי.
היא פתוחה יותר ממה שהיא יודעת.
כי היא יודעת שהיא רוצה להיפתח, אבל היא לא בטוחה שהיא מסוגלת.
מסוגלת להתמסר, מסוגלת לחוות. לחוות בכל החושים, לדבר את השפה הזו, שפת העונג.
אני רואה אותה.
מקסימה אמיתית, ככה כמו שהיא עם ההיסוס, והחשש, והסקפטיות.
אני רואה אישה.

"לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לאסוף קצת אומץ ולהגיע אלייך.
את ההמשך אתה כבר יודע…"


כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי ואני חש אותה, אני מרגיש שני דברים: כמה היא בהקשבה, עם כל הגוף, וכמה היא מחוברת, מתחברת, כמה היא איתי. בניואנסים קטנים, הושטת יד, הרפיית השרירים, מגע חוזר, היא מספרת לי בלי מילים כמה היא נוכחת, כמה היא בוטחת, כמה היא רוצה להתמסר ולחוות דרכי את עצמה, ולהתקרב, להיות כאן ועכשיו שניים, בתוך חווייה אחת.

שכבות של אשמה מתקלפות, שנים של תפיסה עצמית שגוייה מקבלות תפנית מסקרנת, משהו אמיתי מתגלה מתחת לפני העור. והעור – כולו עקצוצים טובים של עוררות. של גירוי חושי. אני נושף. היא נושמת אותי פנימה.

"הרגע הכי חזק ומרגש בשבילי היה הרגע שבו…"

המילים שלה מחזירות אותי לאותם רגעים. אלה מילים שיישארו בינינו, כי ההמשך של המשפט שלה, על הרגע החזק והמרגש הוא התמצית של הסוד. של האינטימיות. ואני מתרגש בחזרה, לקרוא את מילותיה, כמו שהיה מרגש לקרוא אותה בכל החושים. אני מתרגש כי זכיתי לראות אותה פנימה, הכי כמוסה והכי פתוחה, ולא היה באותם רגעים דבר מלבד הנוכחות הפשוטה והטבעית וזה כל כך טבעי שזה מרגיש כמו הזיה.

"החיוך לא ירד ממני כל היום. החושים התחדדו…
… יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אעצור כאן…"


תודה לך, מקסימה.