להכנס לכושר מיני אחרי הרבה שנים?

פגשתי לא מעט נשים שסביב גיל 40-50 מבקשות לחקור את העונג המיני שלהן אחרי 20 שנים של שממה מינית. יתכן והאישה חוותה את עצמה כ"א-מינית" כל השנים הללו, ואולי בן הזוג "לא יודע לגעת" והמין הפך למטלה של "נסמן וי ונלך לישון", ועוד לא דיברנו על גידול ילדים, וקריירה, ואעצור כאן לפני שאתחיל להישמע כמו מדור יחסים באיזה גיליון מגזיני…
מצב נתון: במהלך המון שנים של פעילות מינית דלה (או אפילו היעדר פעילות כזו) ללא עונג מיני ממשי, הגוף והמיינד לא מכוונים לתדר הנכון. ככל שזה נוגע למיניות – את לא בכושר. לכאורה כושר נתפס בדרך כלל כפיזי בלבד, אבל אני סבור שהשילוב בין פיזי ומנטלי הוא המפתח לחוויה טובה.
קחי אישה שלא עשתה פעילות גופנית כל החיים. סביב גיל 40 מסתובב איזה בורג, בקטע טוב כמובן, והיא מצטרפת לקבוצת ריצה. בהתחלה קשה לרוץ 300 מטר. אחרי חודש היא רצה שני קילומטר ועפה על עצמה. אחרי חצי שנה היא נרשמת למירוץ 5 קילומטר ראשון ובהמשך היא מוצאת את עצמה רצה 10 או יותר. ממצב של חוסר יכולת לרוץ, היא מוצאת את עצמה רצה מעל שעה רצוף, וזה מרגיש מדהים לגלות שהגוף מנגן נכון. הצליל מכוון.
עכשיו בואי נדבר רגע על מה שקרה כאן. מה המפתח לשיפור בכושר הגופני? האם זה חיזוק השרירים? האם זה שיפור הסיבולת? עליה ביכולת האירובית?
כל התשובות נכונות, אבל לצד כל אלה יש מימד חשוב מאוד שבלעדיו זה פשוט לא היה מצליח: המימד המנטלי. אותה אישה שלא הצליחה לרוץ 300 מטר ראתה מולה קיר. חומה גבוהה. היא לא יכלה בכלל לראות את המרחקים הארוכים כי אחרי עשרה צעדים של ריצה הדבר היחיד שהיא חשה זה חוסר יכולת להרים את הרגליים ולהמשיך לרוץ. היא לא ממש האמינה, גם אם היא מאוד רצתה. יתכן שבאימון הראשון היא התמודדה עם קולות חזקים בראש: זה קשה, זה בלתי אפשרי, אני לא מסוגלת, אין מצב שאני אצליח.
עברו כמה אימונים ועם או בלי שהיא שמה לב היא מצאה את עצמה מסיימת שני קילומטר. משהו התחיל להשתחרר. היכולת לסיים בהצלחה משימה שלפני כן נראתה בלתי אפשרית, הרחיבה לה את הסקופ, את מרחב האפשרויות המנטלי, והתחיל תהליך יפה של סנכרון בין אמונה ובין הצלחה, בין ניסוי ובין הישג.
את כבר יכולה לראות את קוי הדמיון האפשריים בין כושר ריצה לכושר הנאה. גם כאן, אחרי הרבה שנים של פעילות לא מספקת, נדרש לא רק ללמוד להפעיל את השרירים אלא גם להצליח לשחרר את הראש, להיפרד מתפיסות ישנות ולעבור דרך השער לחוויה טובה ומתקנת. וכמו אותה אישה שעשתה בקושי 300 מטר ובהמשך למדה להבין ולהאמין שהיא יכולה הרבה יותר, זה יכול להיות תהליך שלוקח זמן, ולא לחיצה על כפתור וגמרנו.
יש ביטוי חזק באנגלית: use it or lose it , וזה קצת מלחיץ כי באמת אחרי עשרים שנה של שממה מינית את עלולה לשגות ולחשוב: אולי איבדתי את זה לגמרי? אז אני רוצה להוסיף שלא. לא איבדת את זה לגמרי. גם מה שאבד יכול לחזור, אם משקיעים מספיק בחיפוש, באימון, בלימוד מחדש.
בואי נוסיף: search for it.
וגם: explore it
ואם את מעוניינת שאעזור לך לחפש, לחקור ולהעיר את שנרדם, צרי קשר, ו… חזרי לכושר!

ביזנס או פלז'ר – פרדוקס העיסוק המקצועי בעונג

זה קורה לא פעם. בתוך הדיאלוג שמתקיים עם ובלי מילים בין הלקוחה וביני עולה הקונפליקט שבין כסף ובין אינטימיות, בין חוויה אותנטית ובין סיטואציה מקצועית. המילים "אבל אני משלמת לו על זה" כאילו חקוקות בפוסטר דמיוני שתלוי על הקיר. היא יכולה לעצום עיניים, אבל לפעמים היא מתקשה לשכוח שהוא שם.
זה קורה גם לי לפעמים. כשאני מוצא את עצמי בסיטואציה כה עוצמתית ומיוחדת, כל כך קרוב וכל כך אינטימי, ואז לפעמים מתגנב הקול הזה של "אני גם מקבל כסף על הזכות המופלאה הזו?".
אין ספור התניות והבניות חברתיות ותרבותיות נטמעו בנו כציבור וכאינדבידואלים. חלקן מופרכות לחלוטין. "ביזנס או פלז'ר" היא אחת מהן. כשחושבים על כך, באמירה הנ"ל יש התניה קשה: "או ביזנס, או פלז'ר, תבחרו! הם לא יכולים לבוא יחד, הם לא אמורים לבוא יחד."
האמנם?
אני רוצה להאמין שלפחות חלק מהאנשים בעולם עובדים במשהו שהם ממש אוהבים, וחווים תחושות נעימות כשהם עוסקים לפרנסתם במומחיות המקצועית שלהם. יתר על כן, אני מאחל לאלה שאומללים במקום העבודה שלהם או בתפקידם, שימצאו את דרכם לשינוי מקצועי, כזה שיחבר עבורם את הביזנס והפלז'ר. להתענג זה דבר מבורך, ולסבול זו לא תוכנית עסקית מוצלחת. אני מכיר אישה שעשתה הסבה לעורכת דין באמצע החיים, כתוצאה מתחושת שליחות ומקרה אישי שקרה לה. האישה הזו מעידה על רמה גבוהה של הנאה מהעבודה שלה, כשזה מצליח כמובן, וגם היא תיארה במילותיה איך "זה עדיין מוזר לי שאני מקבלת כסף על עזרה לזולת. זה כאילו שבאתי לעשות מעשה טוב למען מישהו ואז לקחתי כסף על זה". אכן, דילמה. לא נעים לומר, אבל קל לנו לקחת כסף מתוך אדישות מלאה: באנו למשרד, דפקנו שעון, עשינו מה שעשינו, מגיע לנו כסף. להתראות מחר… לעומת זאת דווקא כשאנחנו במקום הכי גבוה: חוללנו שינוי משמעותי בחייהם של אנשים, הענקנו, היינו מלאים בהתכוונות ורגישות, דווקא שם פתאום קשה יותר לעכל את העובדה שיש תגמול כספי על כך.
ובכן אני לגמרי לא עורך דין, והפרדוקס של ביזנס או פלז'ר פוגש אותי ואת לקוחותיי במקום הכי טעון ומאתגר: אינטימיות, עונג, היפתחות וחיבור. ההתנייה שאינטימיות זה משהו שמתקיים רק בתוך זוגיות, ושחיבור זה משהו שצריך לעבוד עליו במשך זמן רב יכולים להקשות על ההיפתחות לעונג. אבל גם כשהכל מנגן נפלא יחד, ובתוך הסיטואציה של מפגש שמהותו ארוטיקה ועונג מתקיימת אינטימיות, ופתיחות, ויש חיבור נפלא, בסופו של הסשן חוזרים לקרקע, והפרדוקס מרים את ראשו: רגע… אם היה פה כל כך הרבה פלז'ר, למה זה חייב להיות ביזנס? זו שאלה שקשה גם לי לענות עליה. ובכל זאת גיליתי עם הזמן שכחלק מהגדילה האישית, כדאי להשתחרר מתפיסות עולם מיושנות ודעות קדומות. אם נתבונן היטב נגלה שאנחנו רגילים לשלם על עונג, לדוגמה כשאנחנו הולכים להופעה של אמן אהוב שעושה לנו נעים בכל כך הרבה רמות. ואותו אמן בדיוק מתפרנס מהזכות האדירה לעשות את מה שהוא הכי אוהב, ותוך כדי כך להשפיע לטובה על חייהם של אנשים, כלומר להעניק להם משהו, להסב עונג.
אני רוני, והביזנס שלי הוא פלז'ר. נעים, להכיר.

יום האישה – כל השנה

אני פוגש אתכן כל השנה. יום האישה הוא אמנם יום סימבולי, אבל הפלא הנשי חי ותוסס בכל 365 הימים. נשיות עתירת גוונים, בכל מיני צורות וגדלים. נשיות של סקרנות, של תשוקה, של תאווה וחקר. נשיות של כמיהה, געגוע, של חיפוש. נשיות בוטחת, עוצמתית, מנוסה, ונשיות של רכות, חמלה, ופסיעות זהירות בדרך לא מוכרת.
גברים ונשים מייצרים יחד מרחב תוסס, מעניין, כאוטי. העולם הזה לא היה כה מעניין ומגוון לו היה מאוכלס על ידי בני או בנות מין אחד. הקוטביות הזו, ההשלמה, הניגודיות, המטוטלת שנעה כל העת בין משיכה וניתוק, בין חיבור ובין פרידה… כגלי הים האינסופיים. וכל העת, כל מין מתבונן בסקרנות במין הנגדי, מנסה לפענח את הפלא, את השריטות, את "איך זה מרגיש להיות" אישה או גבר.
כגבר שנוגע בנשים, אני זוכה להצצה אינטימית לתוך עולמן של הלקוחות שלי. לסקרנות הבוערת, לתשוקה למשהו אחר, לדחפים הטבעיים, ליכולת לומר בקול פנימי ברור: אני באה, בשבילי, מגיע לי. ככל שאני נחשף ליותר ויותר מהאנרגיה הגועשת שמתחת לפני השטח – האנרגיה הרגשית, המנטלית, היצרית הקסומה הזו שאצורה באישה, אני נוכח באינסופיות שבמהות הדברים. קצת כמו להרים את הראש ולהתבונן בשמים זרועי כוכבים. לכאורה אוסף של נקודות אור בחלל, 'הכל אותו דבר', לא? אך בפועל ככל שחוקרים ומגלים יותר, מבינים את העושר, האינסופיות, ההתרחבות המתמדת, היעדר הגבולות הברורים. אסטרונום לעולם לא אהיה, אבל כאן, ברמה הכי ארצית, במרחב החומרי-אנרגטי-תודעתי, זה שבו גבר נוגע באישה, אני חווה כל יום מחדש את יום האישה הסימבולי. ואני מוקיר תודה גדולה על הזכות.

מגע הוא צורך בסיסי (תובנות מתקופת הקורונה)

מבלי להכנס לתאוריות קונספירציה וויכוחים על נחיצות הצעדים שננקטו בחודשים החולפים, אם נניח ברמה ההיפוטתית שכל מה שהתרחש כאן ב 2020 היה סוג של ניסוי בריחוק חברתי, הרי שזה ניסוי עוצמתי ואכזרי במיוחד. אם נתעקש להיות חיוביים ולא ללכת לכיוון של "שתו לנו שנה מהחיים" אפשר בכל זאת למצוא נקודות אור במה שקרה כאן. בעיקר בהזדמנות ללמוד על עצמנו, על איך אנחנו בנויים עמוק פנימה, בהיכרות עם הצרכים השונים שיש לנו. ומכיוון שאני אוהב להתמקד בעונג, בחופש, במגע ובאינטימיות, אפרט קצת יותר על מה שקרוב ללבי:

למדנו כמה אנחנו זקוקים למגע.
מגע פוגש אותנו בכל כך הרבה רבדים בחיים. החל במגע באינטראקציות הבסיסיות עם אנשים שאנחנו פוגשים במסגרת העבודה והתנועה היומיומית, המשך במגע עם אהובינו, ומגע עם מאהבינו, וישנו המגע הטיפולי: עיסוי, פיזיותרפיה… וישנו המגע הספורטיבי: תחרות, פעילות קבוצתית. כל סוגי המגע הללו וסוגים נוספים "נלקחו" מאיתנו ומכך גם למדנו כמה הם חלק חשוב במהות שלנו כיצורים חברתיים, ואף יצורים מיניים. מגע של לתת (חיבוק) ומגע של לקבל (אותו דבר), מגע של לעזור, מגע של לענג, מגע של תשומת לב. כל כך הרבה תפקידים למגע. כל כך הרבה נוכחות בהיעדרו של המגע. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו כמה החופש הוא מובן מאליו אך גם צורך בסיסי.
אחרי 2020, בתקוה שב 2021 נחזור כבר לשגרה נורמלית, ההתייחסות שלנו לחופש צריכה להיות שונה. הגילוי שהחופש נמצא בעצם בכל כך הרבה דברים שאנחנו יכולים לעשות כל יום. חופש ללכת ולנסוע ממקום למקום, ולכל מקום. חופש להיות עצמאיים, לא להזדקק לתת דין וחשבון לכל מיני גורמים מגבילים, חופש לממש את עצמנו בכל מיני דרכים, בכל מיני זמנים ומקומות. כל אלה כנראה היו שקופים לנו לגמרי. כשהם זמינים, קל לפעמים להסתכל על חצי הכוס הריקה, על מה חסר לנו. מה עומד בינינו לבין החופש. כשנלקח מאיתנו החופש השקוף, הבסיסי, גילינו כמה אנחנו זקוקים לו, וגילינו גם כמה הוא נתפס כמובן מאליו. בעצם, גילינו כמה חופש יש לנו, בימים כתיקונם. וזה מביא אותנו לנקודה הבאה.

למדנו על דחיה ועל בזבוז של חיים שלמים בשנה אחת.
שוב אני מתעקש להיות אופטימי. קיבלנו מתנה, ניעור. בתוך שנה אחת למדנו משהו שאנשים מגלים פעמים רבות כשהם קרובים לסוף הדרך. הזמן חמקמק, החופש זמני, המימוש העצמי הוא כאן ועכשיו ולא מחכה לנו לנצח. למדנו על ערכה של הגשמה, כדי שכשתפתח בפנינו שוב היכולת להגשים, לא נהיה עסוקים בהמתנה מיותרת אלא נתחיל להשתמש בחופש שלנו ולהוביל את עצמנו לאן שאנחנו באמת רוצים. להגשמה, ליצירה, להתחדשות, לחוויות חדשות.

למדנו על ויסות.
כן, הכל טוב ויפה בסעיפים הקודמים שעוסקים בעיקר בשפע שהיה לנו ובשפע שמחכה לנו מעבר לפינה, אבל בתוך המיגבלות והסגרים והיעדר המגע והחופש, למדנו גם לוסת את עצמנו. להכיל את החוסר. אמנם יש מחיר להיעדר מגע ולהיעדר חופש: אנשים חווים לחץ נפשי, בדידות, עצבנות, דכאון… אבל מרביתנו גם מצאנו דרכים להתמודד או לפחות להקל את הסימפטומים של החוסר הזה. למדנו לוסת. לקחת אוויר, לעשות שימוש מועיל במה שמותר (לאן אפשר להגיע ברדיוס קילומטר?…) ולהחליף אלמנטים חיוניים כמו אימון בחדר כושר בדברים חלופיים כמו ריצה או אפילו פעילות מודרכת בזום. הויסות הזה אינו תחליף קבע לצרכים הבסיסיים. אי אפשר לעבור חיים שלמים בלי מגע ולהישאר שפוי. אבל התקופה (הארוכה מדי) שבה נאלצנו להסתגר ולהתרחק לימדה אותנו לעבור למצב המתנה, לחכות, לקוות (ולהתגעגע). תירגלנו דחיית סיפוקים.

מה הלאה?
אוקיי, למדנו הרבה. עברנו חתיכת בית ספר בשנה אחת. לאן עכשיו? בהנחה שבקרוב נוכל להתחיל לשוב לשגרת החיים המוכרת אני מצביע על שני כיוונים אפשריים:
האחד: נחזור לדפוסים הישנים. נקבל חזרה את החופש השקוף, את התנועה החופשית, את היעדר המגבלות ו… נשכב על הספה ונהרהר במה חסר לנו. במה יעשה אותנו מאושרים יותר. לאן ניסע, מה נעשה, את מי נפגוש, ומי יפנה אלינו.
השני: נשדרג את עצמנו לדגם משופר, דגם 2021. נקבל את החופש והוא לא יהיה שקוף יותר. הוא יהיה ראוי לנו ואנחנו נהיה ראויים לו. ננצל את התנועה החופשית כדי להגיע למקומות שעושים לנו טוב. נהנה משכיבה על הספה אבל גם נקדש את הזמן שעומד לרשותנו ולא נשרוף אותו על כלום. נהיה – ולו קצת יותר – בהגשמה. בעשיה. בחקר. לא מתוך הרהורים נוגים על מה חסר לנו אלא מתוך סקרנות בריאה למה עוד מחכה לנו, מי מחכה לנו ואיך אנחנו מזמנים את המפגשים המסקרנים הללו, שיתרחשו.

מסיים את הפוסט באיחול לך שקוראת את הפוסט ולי שכותב אותו: שתהיה זו שנה של עונג, מגע, סיפוק והתגשמות פנטזיות. אם יש לי חלק בזה מהמקום המקצועי שלי… אני כאן מחכה לך, ולחופש של כולנו 🙂

הגשם של X

השם שלה נפוץ, אבל הכינוי שבו כולם מכירים אותה מאוד ייחודי. סיפור חיים כלשהו, כמדומני משהו מהילדות המוקדמת וכינוי שדבק בה והפך לשם כמעט רשמי. היא לא בנאדם חריג בנוף, לפחות במראה שלה. ממוצעת. רגילה. אחרי כמה לידות הגוף כבר לא מהודק כמו פעם, אבל תמיד ובמיוחד בשנים האחרונות הקפידה לעשות התעמלות ולתחזק. העיסוק שלה בספורט הפך ככל הנראה לדרך חיים, וגם אם מדובר בתחום לכאורה גברי, היא כל כך אישה. הנשיות שלה היא מהסוג שלא מסובב ראשים ברחוב, אבל מקרוב, ובמיוחד אחרי שמשוחחים איתה, היא כלהבת נר מהפנטת. ולא רק בשל מה שהיא אומרת, אלא משהו ברווחים שבין המילים, באיך שהיא שותקת, באיך שהעיניים שלה מדברות ובעיקר שואלות. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על נשיות וגבריות ועל שליטה והתמסרות. שיחה קטנה על נושא גדול. ברור לשנינו שלא נוכל להאריך בשלב זה כי המגע והעונג מתדפקים על הדלת, ופנינו לחדר העיסוי.
כשהיא עוצמת עיניים ומפקידה את כל כולה בידיי, שוכבת על מיטת העיסוי ומסדירה נשימות שקטות ועמוקות, אני חוקר. חוקר כל קפל, שריר, גומה וקימור. הידיים לומדות אותה. סקרניות. האם כבר נגעו בך כאן, וככה, האם את מכירה את העונג שמגיע מהנקודה הזו, והאם את אוהבת להתמסר ולהיות מובלת או שזקוקה לנקודת אחיזה מתמדת כדי לא לאבד שליטה. בלי מילים אנחנו מנהלים דיאלוג. הנשימות שלה הן המשוב שלי. הנשימות, והרטט. לחיצת יד עדינה מוסרת לי שאני מתקבל בברכה במעלה הירכיים. כשאני מלטף ומתקרב ליוני שלה היא מרימה מעט את הגוף ובאה אליי, מביאה אותי אליה. ריקוד…
אני מנחה אותה להתהפך על הגב. עכשיו אני יכול לראות את החיוך שלה. בעיניים עצומות. התאורה על מינימום והנרות מרצדים על הגוף שלה. רגליה פשוקות והיא פתוחה. רמות הגירוי שלה גבוהות כעת. ידיי מטיילות ומתחילות שוב מסע חדש. היא זקוקה להפסקת פיפי, כך היא אומרת, ואני כבר מרגיש את מה שהגוף שלה מספר לי: גם כשהיא תחזור מהשירותים בשלפוחית ריקה, התחושה הזו לא תיעלם והיא תגלה עד מהרה כמה נוזלים אצורים אצלה ומחכים להשתחרר. כשהיא נשכבת מחדש על מיטת העיסוי, נינוחה ומקבלת, אני חוזר לענג אותה. השפיכה שלה הולכת ומתקרבת ויש לזה תחושה מאוד ברורה, ואפילו צליל. קשה לי להסביר את זה, גם לנשים. כבר כתבתי ואמרתי שכגבר לעולם לא אדע מהן התחושות שאישה חווה כשאני מענג אותה, אבל את סימניו של העונג הנשי אני מכיר ואוהב. היא מתנפחת מבפנים, נגדשת, מתכווצת, ואז נובעת בשטף של קילוחים אורגזמיים. רגעים שהם רצף של שיאים וזרימה. איפשהו בתוך זה היד הפנויה שלי מהודקת בתוך היד שלה ויש לי משוב מהפנט מהלחיצות שלה. תן לי עוד. אל תפסיק. תן לי רגע לנוח. תהיה איתי. תישאר. ושוב. בוא. תן לי עוד…
לילה יורד וגם הגשם. אנשים ליליים נוסעים נסיעות תכליתיות. גם אני נכנס לאוטו, נוסע הביתה. כשאני מגיע מהבהבת לי הודעה ממנה: הגעתי הביתה, עוד לא מסוגלת להכנס. מסדירה נשימה ומנסה להוריד את עצמי לקרקע מספיק כדי לפסוע פנימה. תודה על מגע ומילים, תודה על הגשם.

לדעת לגעת. או: בשבחי המגע העצמי

החדר שקט. אולי מוזיקה מאוד מינימלית, אוורירית. אולי נר ריחני, עדין. הוילון סגור. את שוכבת על המיטה. זה החדר הפרטי שלך. נעלת את הדלת. הכרחי שלא יפריעו לך. את צריכה להרגיש בטוחה, משוחררת, נטולת הפרעות. הטלפון על שקט. את על רטט. לא כזה שבא מהויברטור, כבודו במקומו מונח, והוא מונח במגירה. היום הרטט יבוא מבפנים.
אין מטרה מיוחדת. את לא צריכה לגמור, את לא צריכה להתאמץ, את לא מכוונת לפורקן או לשיא. את בחיבור פשוט לתחושה. את נוגעת. קצות האצבעות יוצאות לטיול. קצות הציפורניים משרטטות שבילים. את מספרת לעצמך בלי מילים סיפור על תחושות. על דיגדוג, על נעים, על איזורים קהי חושים ואזורים שמתעוררים למגע. על איך זה מרגיש כשהיד מונחת כולה על העור ואיך זה מרגיש כשאת מרחיקה אותה מעט ורק החום והאנרגיה רומזים על מיקומה. את חוקרת, את מסתקרנת, את אוהבת את עצמך.

מתי פעם אחרונה נגעת בעצמך פשוט בשביל לאהוב? מגע מפנק, מרעיף חום, מגע של הודיה לגוף הנפלא שמשרת אותך. מגע שונה מהמגע התכליתי שמכוון לפורקן. אוננות זה נפלא, וזה חלק בריא במיניות שלך, ולצידה כדאי מאוד שיתקיים גם מעשה אהבה עצמי. כי קל מאוד לשכוח לאהוב את עצמנו במגע, ולהשתמש בגוף ככלי לפורקן ולסיפוקים קטנים. אני רוצה שתזכירי לעצמך את הרטט העמוק יותר, זה שמהדהד מעבר לחמש הדקות המזמזמות של הויברטור הנאמן.
איך עושים את זה?
♥ כאמור – פרטיות.
♥ זמן פנוי – כל פרק זמן שהוא בין 10 דקות לשעה, לא נהיה גרידיים יותר מדי. גם 10 דקות של רוגע מוחלט הן עולם ומלואו כשזה מגיע לאהבה עצמית.
♥ שבירת שגרה, גיוון, עקיפת דפוסים. את לא נוגעת כמו תמיד, את לא עושה בדיוק את מה שעובד בשבילך כשאת רוצה לאונן. את מאיטה את הקצב, את מפזרת את המגע, את מלטפת מקומות חדשים, פה מתעכבת, שם חולפת, את מסתקרנת כלפי עצמך.
♥ חקר העונג. ההקשבה החושית בשיאה. עכשיו תעזרי לחושים כמו שמלבים אש בנשיפות. את מעורבת בתהליך לא רק באצבעותייך. לדוגמה: הידיים שלך נוגעת בבטן, מלטפות, וכשאת שואפת אוויר את מתמקדת באותו האזור, כלומר את נושמת לשם, לבטן. דמייני גל של חום מתלהט לו באזור. את עשויה להיות מופתעת שהתחושות הללו בשליטתך והרטט נבנה מבפנים. כעת את כבר חוקרת את העונג באופן פעיל. את משחקת עם הגוף שלך, ולא רק דרך מגע. החושים דרוכים, הסקרנות נוסקת. מה עוד אפשר לעשות עם זה? והיכן?

אני מוקיר את הזכות לענג נשים שבאות אליי ומתמסרות למגע שלי. זה נפלא שאישה נעזרת בי כדי לחוות תחושות נעימות. יחד עם זאת אני רוצה שיותר נשים יזכרו לאהוב את עצמן, בעצמן. שזה יהיה חלק מהשפה הטבעית, מהשיח היומיומי של אדם וגופו, אישה וגופה. ונפשה, כי גוף ונפש כרוכים זה בזה, וכשתתרגלי את האהבה העצמית, גם אם זה במימד הפיזי, הנפש תירגע, תתפייס, תתמוגג.
מצאת את הפוסט הזה שימושי? פתחתי לך כיוון חשיבה? שתפי, ספרי לי, והמשיכי להזכיר לעצמך אהבה עצמית, ורצוי כמה שיותר.

זה שלך.

החיפוש אחר העונג חוצה גילאים, סטטוסים, תרבויות ואמונות. מגיע שלב מסויים בחיים שבו משהו מתעורר, משהו נעור לחיים, עמוק מתחת לפני השטח. אחרי שנים של הסחות דעת של החיים שדוחקות את המיניות לתחתית סולם העדיפויות, אפילו עד כדי א-מיניות מוחלטת, נלחץ איזה סוויצ' בראש ובגוף, ואת יוצאת לחקור. "יוצאת" זו מילה קצת מוזרה בהקשר הזה, כי בעצם את עסוקה בלהכנס פנימה, להקשיב לגוף, לסימני השאלה שבראש, לסקרנות שמובילה אותך להתנסויות חדשות. עם עצמך, איתו, ו… בחוץ. וזה שלך.
זה שלך כי זה משהו פרטי, משהו שאת בוחרת כמה, איך ועם מי לשתף.
זה שלך כי זה משהו שרק את יכולה לאפשר, להניע, לחקור ולהעז.
וזה שלך פשוט כי את מגיעה להבנה שמגיע לך. כי אחרי שנים של הדחקה שאולי היית מודעת לה ואולי לא, את רוצה לשים את עצמך במרכז, בזמן ובמקום הנכונים לך, ולחוות יותר עונג, יותר חושניות, יותר.

ולפעמים זה קצת מבהיל, המחשבה הזו ששנים רבות "בוזבזו" בקהות חושים, בחוסר חיבור למיניות שלך, לעצמך. מן מחשבות כמו "איפה הייתי כל הזמן הזה?" או "אולי איבדתי את זה לגמרי?"… וכמובן "מאיפה מתחילים בכלל אחרי כל כך הרבה שנים…"

אז קודם כל מתחילים בלא להבהל מהפחד. לא להילחם בזה. זה בסדר שיש בך בילבול, ויש בך קולות סותרים, וזה בסדר שאת לא ממש יודעת איך להתחיל, ואיך זה יהיה, והאם את בכלל מסוגלת. אל תילחמי בזה. הקולות יירגעו מעצמם בזמן הנכון. כשרעשי הרקע הללו נוכחים, עברי למצב התבוננות, קבלי את הבילבול והחששות בהבנה.

יש משהו מעניין שקורה כשהדברים מתחברים נכון יחד, כלומר כשמגיעים לנקודת זמן ומקום בה הראש משוחרר, מגורה, והגוף במצב עוררות וריגוש מיני: הגוף נזכר. לפעמים הגוף נזכר בדברים שלא ידעת ששכחת בכלל, תחושות חדשות לחלוטין. אבל אני בכוונה משתמש במילה 'נזכר' כי הגוף יודע. הוא תמיד ידע. אולי לא השתמשת, אבל הגוף שלך יודע לעשות דברים נפלאים, גם כשזה מגיע לעונג המיני. לפעמים כשאני מענג מישהי שזו לה הפעם הראשונה שהיא חווה סוגי מגע ועונג חדשים, אני שם לב לפער בין החווייה של העונג לבין היותה ממש מופתעת מעוצמת התחושות. בדימוי, אולי זה קצת כמו לרכוש איזו מיומנות חדשה, לדוגמה ללמוד לרכוב על אופניים, או ללמוד לשחות. בהתחלה זה נראה כמעט בלתי אפשרי, אבל באיזושהי נקודה הכל מתחבר יחד, הגוף פתאום מתחיל לנגן באוטומט את המיומנות החדשה, ובעקבותיו התודעה עושה צעד קדימה, משתחררת מעוד חסמים, מתחברת לעוד שפע.

אז זה שלך, ושלך הגוף המופלא שמשרת אותך.
חברי לתוך זה סקרנות, קחי נשימה עמוקה, שחררי נשיפה… וזה מתחיל….

על התמסרות, שליטה ושחרור

היא כותבת לי לפני הטיפול: "המטרה המרכזית שלי היא לשחרר ולהנות. להתנתק מהכל ולהיות חופשיה מניהול ומצורך לנקוט איזושהי פעולה. אני סומכת עליך שתדע לקרוא אותי ולקחת שליטה. קח בחשבון שקשה לי לשחרר שליטה ואני אתגר לא פשוט"

יש לי השקפה די מאורגנת על שליטה והתמסרות. אני לא חושב ששתי המילים הללו בעלות אותו משקל על המאזניים. הן לא מאזנות זו את זו. המילה התמסרות כבדת משקל הרבה יותר. חשיבותה גדולה יותר, האתגר הטמון בה משמעותי, ובאמצעותה אפשר גם להגיע רחוק יותר. השליטה לעומת זאת, היא במקרים רבים גורם מעכב, שיקוף של האגו, ונוסף על כך השליטה, כשהיא מונעת מגחמה ומצרכיו של אחד הצדדים המעורבים באינטראקציה, חוטאת להתמסרות, למתמסר/ת.

כשהיא מגיעה אליי לצורך קבלת העיסוי האירוטי, אני משוחח איתה, מרגיש את האנרגיות איתן נכנסה, מתחיל ללמוד אותה עוד בטרם נגעתי בה. אני לא נכנס איתה בשיחה המקדימה לעניין תפיסת העולם שלי על שליטה, אבל בהמשך, כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי אני מספר לה בלי מילים את שאני חושב:
זה לא מפגש בין זו שמתמסרת לזה שלוקח את השליטה.
זה מפגש בין זו שמתמסרת לקבלה, לבין זה שמתמסר להענקה.

על דומיננטיות ועל כניעה

היא שוכבת דוממת, נאמנה למטרה אותה הגדירה לי מראש – להיות בקבלה פאסיבית של מגע ועונג, להיות חופשיה מהצורך לעשות משהו. ככל שהיא מתמסרת יותר, אני משלב אלמנטים יותר דומיננטיים במגע שלי בה. וכאן טמון ההבדל בין השליטה לבין הדומיננטיות. אני לא שולט בה. אני מוביל אותה. כי היא רוצה להיות מובלת, היא רוצה שאקח אותה למסע, לגילוי. היא רוצה לשחרר ולהשתחרר, והיא כמהה להתמסרות אחרי שכל יום, פחות או יותר כל היום, היא עסוקה בלהיות בקונטרול ובלנהל את עולמה ואת עולמם של הסובבים אותה והכפופים אליה. האישה הזו מחזיקה כל כך הרבה קלפים ביד, רובם קרוב לחזה, והיא כל כך רגילה להיות בפוזיציה הסמכותית, זו שכל העיניים נשואות אליה, שהיא מבקשת פשוט ללכת לאיבוד קצת, להיות קצת קלולס, לא לדעת הכל, לא לצפות מראש את הצעד הבא שלי. וזה מה שאני רוצה להעניק לה. וכשאני מתמסר לתפקידי הדומיננטי, אני שואף לקחת אותה למסע בו תוכל לחוות קשת רחבה של תחושות, החל ברוגע, על סף ההירדמות אפילו, כשאני מתחיל בעיסוי מרגיע ומשחרר, ואז דרך שלבי העוררות, והגירוי המיני, ועמוק יותר אל אלמנטים נוספים שנחבאים בפינות החושיות והחושניות של ההתמסרות ושל העונג. וככל שאני דומיננטי, והיא בכניעה, ברור לשנינו באיזשהו מקום הגיוני ומודע באחורי הראש, שזה כאן ועכשיו, בתוך הבועה המסויימת לתוכה נכנסנו יחד. והידיעה הזו משחררת. ההבנה שמחוץ לזמן ולמקום הזה, נפסק "משחק התפקידים" שכל כך מתאים כרגע, אבל לא רלוונטי באינטראקציה היומיומית של אנשים והעולם שסביבם. עולם טורפני, עתיר אגו, אינטרסים, סכנות. פה היא מוגנת, כאן אני מגונן, ושנינו מתמסרים. פשוט… בשני אופנים שונים.

לשחרר

אחד הדברים הכי מאתגרים עבור הרבה אנשים ובמיוחד נשים, זה… לשחרר.
לשחרר את המיינד: יש כל כך הרבה התניות ודעות קדומות שמסתובבות איתנו חיים שלמים.
לשחרר את הגוף: להצליח להרפות, להרגע, להתמסר…
לשחרר את הנפש: לאפשר לציפור הקטנה שבפנים לפרוש כנפיים ולעוף. להשתחרר מהכבלים.

העיסוי הארוטי, עבור אישה שמתקשה לשחרר נראה לפני ההגעה אליי כמו משוכה גבוהה במיוחד. רבות הפעמים בהן אני שומע מלקוחותיי על הקושי לשחרר, על הרצון בחוויה משחררת, על החששות שלא יצליחו להשתחרר. והיופי? שכמעט תמיד זה מצליח. הן משחררות, הן משתחררות.
אז איך זה קורה? הוקוס פוקוס? אבקת קסמים?
המציאות פשוטה יותר. החומרים היפים והעוצמתיים מהם עשוי שחרור הינם חומרים טבעיים, זמינים לכל דורש, אינם ממכרים והינם בטוחים לשימוש. להלן היסודות לשיחרור מוצלח בעיסוי הארוטי ובכלל באינטראקציה אינטימית בין אנשים:

נתחיל בדבר הכי חשוב: הקשבה. ההקשבה היא הבסיס לכל התהליך, והיא נוכחת במהלך כל העיסוי. הקשבה לא מתבצעת רק עם האוזניים, אלא עם כל החושים. כשאני מקבל לקוחה, אני בהקשבה. כשאני יושב לשוחח איתה, אני מקשיב. כשאני נוגע בה, ההקשבה מתחדדת עוד יותר, בלי מילים כמעט.

נמשיך לדבר הבא: כשזה נכון, הגוף יודע, הנפש מרגישה. וכאן אני מתייחס לרעשי הרקע איתם מגיעה לפעמים אישה לעיסוי. רעשי רקע כגון רגשות אשמה (תחושה של הסתרה, אפילו של "בגידה" בבן הזוג במידה והיא בוחרת לא לעדכנו), או תפיסות שגויות וחוויות עבר טראומטיות ככל שזה נוגע לאינטימיות, מיניות, והמפגש הזוגי.
אלא מה, כאמור, הגוף יודע והנפש מרגישה. עמוק בפנים יש את התובנה הברורה שצפה ועולה לפני השטח: נעים.
זה נעים.
זה נכון.
אם את מרגישה שאני נוגע בך, והמגע עושה לך טוב, עד מהרה הרעשים נחלשים ואת מקומם תופסת ההקשבה מצידך, הסקרנות החושית, הרצון לחוות, להרגיש, להשתחרר. באותו אופן, אם את מרגישה שאני נוגע בך ברגישות, ואני נמצא כאן עבורך, ומרוכז כל כולי בלהעניק לך, הנפש לא מסוגלת למכור לך את הסרט הרע של רגשות אשמה, של מחשבות שליליות כגון ההתוויה "בוגדת". כשאת מבינה שזה מה שמדוייק לך כרגע, את לא קונה את ה"סרטים" הרעים, אלא מאפשרת לעצמך להיות במקום החיובי, המקבל, המוערך.

מה עוד? מה החומרים הנוספים מהם עשויה חוויה טובה של שחרור?
חיבור. וגם כאן הפשטות מנצחת. חיבור זה לא משהו שצריך בהכרח להתאמץ עליו. לפעמים השחרור הוא מהות החיבור. הנוכחות הפשוטה, יחד. שפת הגוף היא שפה של מגע ושל אנרגיה. תוך כדי שמתקיים המגע, נוצר אותו חיבור מופלא בין שניים. החיבור הזה הוא משהו שטבוע בנו, כיצורים חברותיים, מיניים, חושניים ומרגישים. לא חייבים היכרות מקדימה בשביל חיבור, ולא צריך עשרה מפגשים כדי לאפשר אותו. עשר דקות של מגע יכולות לייצר חיבור שמביא לשחרור. כי יש שם אמון, יש ביטחון, יש הרגשה של "נעים לי" ושל "רואים אותי" ויש שם את ההבנה ש"זה בשבילי, זה עבורי". וכשזה כך, ונוסיף פנימה רגישות, זה חייב להתחבר.

ולסיום – לשחרר זה בעיקר להפסיק להחזיק בכח. להפסיק להיאחז. לא להיתלות במה שהיה, אלא לאפשר לרגע עצמו להתקיים. להיות בנוכחות. היופי הוא שכשמפסיקים להיאחז מגלים שלא נופלים, שהכל יציב כשהיה. ומה קורה אז? אז מתחיל השלב הממש מהנה… כשפורשים כנפיים ומתחילים לעוף…
אבל נניח לתעופות כרגע. הן עוד יגיעו. כשתגיעי.
בינתיים – לשחרר.

הפשטות שב-wow, או: הגוף יודע, הגוף זוכר.

"אז רוני… וואו… מאיפה להתחיל?
יצאתי ממך אחרת מאיך שהגעתי"


היא נכנסת עם התרגשות גדולה, עם סימני שאלה, עם הרבה זמן שעבר עליה בהיסוסים, בהתלבטויות. בדיעבד, נעימה לי המחשבה שהייתי עבורה הגשמה של פנטזיה, אך גם חבל לי בשבילה שבהגשמה הזו הייתה כרוכה תקופה לא מבוטלת של התלבטות, של חששות.
אבל היא כאן.
והיא פתוחה אליי.
היא פתוחה יותר ממה שהיא יודעת.
כי היא יודעת שהיא רוצה להיפתח, אבל היא לא בטוחה שהיא מסוגלת.
מסוגלת להתמסר, מסוגלת לחוות. לחוות בכל החושים, לדבר את השפה הזו, שפת העונג.
אני רואה אותה.
מקסימה אמיתית, ככה כמו שהיא עם ההיסוס, והחשש, והסקפטיות.
אני רואה אישה.

"לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לאסוף קצת אומץ ולהגיע אלייך.
את ההמשך אתה כבר יודע…"


כשהיא שוכבת על מיטת העיסוי ואני חש אותה, אני מרגיש שני דברים: כמה היא בהקשבה, עם כל הגוף, וכמה היא מחוברת, מתחברת, כמה היא איתי. בניואנסים קטנים, הושטת יד, הרפיית השרירים, מגע חוזר, היא מספרת לי בלי מילים כמה היא נוכחת, כמה היא בוטחת, כמה היא רוצה להתמסר ולחוות דרכי את עצמה, ולהתקרב, להיות כאן ועכשיו שניים, בתוך חווייה אחת.

שכבות של אשמה מתקלפות, שנים של תפיסה עצמית שגוייה מקבלות תפנית מסקרנת, משהו אמיתי מתגלה מתחת לפני העור. והעור – כולו עקצוצים טובים של עוררות. של גירוי חושי. אני נושף. היא נושמת אותי פנימה.

"הרגע הכי חזק ומרגש בשבילי היה הרגע שבו…"

המילים שלה מחזירות אותי לאותם רגעים. אלה מילים שיישארו בינינו, כי ההמשך של המשפט שלה, על הרגע החזק והמרגש הוא התמצית של הסוד. של האינטימיות. ואני מתרגש בחזרה, לקרוא את מילותיה, כמו שהיה מרגש לקרוא אותה בכל החושים. אני מתרגש כי זכיתי לראות אותה פנימה, הכי כמוסה והכי פתוחה, ולא היה באותם רגעים דבר מלבד הנוכחות הפשוטה והטבעית וזה כל כך טבעי שזה מרגיש כמו הזיה.

"החיוך לא ירד ממני כל היום. החושים התחדדו…
… יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אעצור כאן…"


תודה לך, מקסימה.