יום שישי בצהרים

יש כאלה שבחרו שנ"צ, ויש אחת שהתעוררה, בגדול. וככה היא כתבה לי כעת:

"כשבאתי אליך היתה שעת צהרים של יום שישי, בחוץ כולם התרוצצו בטירוף לכאן ולשם, ומי שלא התרוצצו ישבו בבית הקפה הסמוך אליך, וכולם היו כל כך עסוקים בלעשות "יום שישי בצהרים". חלפתי על פני כל האנשים האלה כמעט בלתי מורגשת, כשהלב שלי פועם ומוביל אותי קדימה, לתוך המקום שלך, וכולי נשימה נעתקת, וכולי פרפרים ודיגדוגים. מהרעש שבחוץ לתוך השקט שלך, השקט שאצלך. כעת מנסה לסדר את המחשבות כי כל כך מוצפת. מנסה להיזכר בפרטים הקטנים שלפני. איך היתה שיחת ההיכרות… איך הצעת שנעבור לחדר העיסוי… איך הורדתי את הבגדים מצומררת וכולי דיגדוג אחד רועש ורועד בכל נים ונים. אני זוכרת תחושות גוף בעיקר. ואז ידיים חמות מונחות עליי, ואז לאט. לאט. בהתחלה כשנגעת בי חשבתי שאני מפסיקה לנשום מרוב התרגשות, ואז עם הלאט הזה שלך הרגעת אותי, נתת לי לחזור להתחלה, כדי לטפס שוב, אבל בהדרגה. לטפס מתוך עצמי, לטפס לתוך עצמי, ובעיקר לאהוב, להיאהב. כי איך שאתה נוגע זו אהבה."
"… ואז השיא. האורגזמה הזו שנבנתה בי ימים. שבועות. שכל כך חיכתה לך, למגעך, לזמן הזה. שתשחרר אותה לחופשי, שתשחרר אותי לתוך החופש. דמעות. נשטפת כולי גלים. משהו משתחרר בי ואני מתכווצת מהעוצמה, אחר כך נרפית. ופתאום אני חסרת משקל, ואתה מוביל אותי שוב במגע קשוב לתוך עולם חדש של עונג שלא הכרתי. מחשבה עוברת לי בראש – איך אתה עושה את זה, איך אתה קורא אותי כאילו אתה בתוכי. המחשבה מתמוססת, כולי מתמוססת. מתנפצת כגלים. גלים."
"כשיצאתי ממך היה שקט בחוץ. כאילו כולם נעלמו מהעולם. בית הקפה היה שומם, החנויות היו סגורות. עצרתי לפני שחציתי את הכביש וחיכיתי שמכונית חולפת תעבור ובינתיים הקשבתי לגוף שלי. נגינה. צלילים. תזמורת. הכל חי, גועש, שר לי שירים מבפנים, הסתכלתי מסביב אם יש אנשים שמבחינים, האם שומעים את המנגינה: הנה אישה מעונגת. הנה אישה שניגנו על גופה, שפרטו על מיתריה. הנה אישה מסופקת. הנה אישה שהיום ויתרה על שנ"צ ובחרה להתעורר. תודה"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *